קשיח. פציח. שביר. קשיח.

בצק פריך למגע
מלית געגוע מתוק
גרידת קנאה 100% מוצקי הלוואי
כפית גדושה של שקט טוב
וכוס כמיהה רותחת.

על אש קטנה
לערבב מדי פעם
עד לבעבוע
עדין

פעם ראשונה שמצליח לי

איזו בתזונה את, קירבה.

כואבת כשאת לא כאן
שורפת כשאת כאן

מרעיבה בהעדרך
מצמיאה בנוכחותך

בלעדייך אני חצי בן אדם
ואיתך אני עולה על גדותיי

זורה לי געגועים בעיניים
מארגנת סתימה בגרון
משחקת לי סקווש בין הצלעות
ק-בום
ק-באם
מלבה תשוקות בין ירכיים

עד העצם את
ומתחת לעור

מודעת לרעב שאת זורעת
את מציעה לי נחמות קטנות
קטנות
ראש טמון בתוך שקע
כינוי חיבה רך עד כאב
מילות קוד

ואני
לוקחת.

בדיוק
כשהזרמת מים חמים
וטובים
בצינורות

אני שפכתי לתוכם
מים קרים
צוננים כאלה

כואבים

ודפקתי לנו קצת
את הגוף
חימום

ועכשיו
המקלחות שלך
קרות

ואני עושה כזה פוווו
חזק
בין שתי כפות הידיים
עד שייחם לנו
בחזרה

עליי🖐️

היה מציק ונוכח ומטריד באופן נעים

ונעים באופן מטריד

תודה

#עד ומתחת לעור זה זה

"פעם אחת גם אני רוצה להתבייש קצת", אני אומרת לך מבלי להתבייש
כשהפנים שלך מולי

והנה, לפעמים חלומות מתגשמים ואני מוצאת את עצמי בתוך שבוע משופע גשמי בושה

רק לא כזו שהתכוונתי. 

אני מקנאה עם ובלי להתבייש

וטסה במורד, מאוד במורד, עם ובלי להתבייש

ומתקשרת אליך מתחתית שלולית הפאתטיות, גם, עם ובלי בושה

אני לא מרגישה אותה בכלל
כל עוד אני
נאבקת
נלחמת בעוז
בחירוף נפש
כדי לא להרגיש כלום ושום דבר לנוכח שתיקתך

ולפעמים עד שאני לא נוגעת with my two bare hands בלמטה של הלמטה של השכשוכית הזאת
אני לא עוצרת

אפילו שאני כבר מותשת וצרודה
ואני לא יודעת איך להגיד לך
שאני לא יודעת איך. לעצור את זה.
ואני כ"כ רוצה ללחוש לך
בבקשה תגיד לי

די, מותק
ובמקום זה מתמלטות לי רק עוד מילים לא יפות
בכלל

ובלב אני מייחלת שתזכור לי אותי
ושאני בכלל מחליפה עצב בכעס כי איכשהו למדתי שהוא מותיר אותי הרבה פחות פגיעה

כמה שעות אחכ, אתה כותב ובבת אחת אני רוצה להתרפק עליך ולהתחפר בך ולהתחבא בך בכל כוחי
והידיים שלך
שפתוחות אלי
ומזמינות אותי פנימה
הן חמות עכשיו
אליי

ומה שהיה כ"כ קשה קודם
הוא עכשיו כ"כ קל
וטבעי

ובקול קטן, מאוד קטן, אני מבקשת שתזוז קצת ותעשה לי מקום לידך הלילה. 

תעשי לי מקום בתוכך, בִּפְנִים

אתה אומר

וכשאני שואלת איך
אתה עונה: פשוט מאוד, כפיות אבל בִּפְנִים

וככה, מכתתים מזלגותינו לכפיות, אנחנו מסיימים את מעגל האש הזה בדיוק עם הטיפות הראשונות של הסערה
ובתוך הגשם הבלתי פוסק והרוחות ששורקות אפשר לדמיין שאלו הזרועות שלך שבתוכן אני מפיגה את רעד הרעם האדיר הזה שהתגלגל פה עכשיו
ואפשר להעמיד פנים שזה המרק שלך שאני אוכלת
ושאפשר, פשוט, לאהוב אותך בשקט.

מישהו כתב לי: זה, שאת מתרגשת מסנאי. 

שלאקק. 

כמו כשמישהו משיב לך משהו שנפל לך, ואפילו לא שמת לב שהוא נפל
אבל אתה כ"כ כ"כ כ"כ שמח לקבל אותו בחזרה, 

ככה זה היה. 

תודה שהזכרת לי אותי

אתה חבר עמיתי

(ותודה שאתה שומר לי על זה אצלך כשאני אובדת  ושוכחת ומצטמצמת ומתעוורת ומתרוקנת)

כשהאור מתחלף לירוק, גל אדיר של אנשים שוטף את מעברי החצייה של מרכז מנהטן.
אור אדום, מעבר החציה מתרוקן, ואז שוב, אלוהים יודע מאיפה, מגיח ועולה גל חדש.
כאילו איזו מכולה ענקית פורקת מטען אנושי בכל פעם שהאור מתחלף לירוק.

הרמזור מתפקד כמו הלב. בכל פעימה כמות אנשים אדירה נשלחת, ונאספת, נשלחת ונאספת.
יש משהו מהפנט במקצב הקבוע הזה
ואני קצת מתמסרת לו כדי לעשות לי שקט בגוף. מנהטן מתקיפה את ההולך בה במסה האדירה של האנשים ובשלטי הענק המרצדים וצפירות הנהגים וצופרי ניידות המייללים ללא הרף.

במובן החושי, מובטחת הצפה צרופה.
אין שניה ללא גירוי.

מדי פעם, אנחנו נמלטים לשוליה של העיר, לגדות הנהר, לגשרים, לשבילי הפארק שנמצאים רק מטר מהרחובות הסואנים, אבל מתקיימת בהן מציאות חלופית. של סנאים ונגני צ'לו וציירים ומפריחי בועות סבון ענקיותת ואנשים שפוסעים ממש! לאט! או מתחתנים בשבת בצהריים בשמלה דקיקה בקור המקפיא.

לחבר'ה שהשארנו בארץ קצת קשה אז אנחנו מפתחים נוהל הַשְׁכָּבָה.
מסיירים עם הפלאפון פתוח היישר קדימה, בשיחת ווטסאפ בוידאו. כמו בייבי סנס, רק טרום-מתבגרים-טרנס-אטלנטי-סנס. ככה, עד שמהעבר השני של הטלפון משתרר שקט ואנחנו יכולים כבר להפסיק להחריש את הדונאטס, שנלעס בשתיקה מפאת קנאת הציבור הרחוק והמקופח.

זה הרי חנוכה. ואנחנו מהדרים. טועמים את כולן.
הסופגנייה הניו יורקית אינה חמה ומתוקה
כלל
כלומר היא קרה
ומתוקה בהגזמה אמריקאית טיפוסית, כזו שאחריה אתה חושב רק על מלפפונים חמוצים וזיתים סורים במשך 12 שעות
ויש אחת, שצריך להזמין שבועיים מראש.
או לעמוד בתור עם עלות השחר.
עמדנו.
בוא נגיד, שאני עדיין מנשנשת טאמס, גם שבוע אחרי.

העיניים שלי בולעות הכל אבל לא הכל מספיק להתעכל.
אני מנסה להזדרז ולעצום אותן לפני הומלסים דקי-חולצה בקור המקפיא, ולא תמיד מספיקה.
הפער בין השובע והגודש וברק הזיגוג על המאפים ומזמורי החג המצטלצלים מהחנויות המתפקעות-
לבין הרעב והריק בעיניי מקבצי הנדבות
מעורר בי אי שקט על גבול החרדה. מה אמת ומה בדיה.
אני לא באמת צריכה את כל הבקבוקונים עם הריח הטוב שקניתי ב bed, bath & beyond, אבל ההמולה והתכונה בחנות משכרות ואני קונה מלא שקרים. וסוודר חג מולד אדום עם אייל ירוק, או שאולי הפוך.

חופן ערמונים קלויים, קפה רותח בלתי-שַׁתִי שנועד לחמם את הידיים, נגן הצ'לו שלי, עצים ערומים מדי וכובעי צמר שנראים כ"כ טוב על כולן, מלבדי.

כך נצרבת בי הפעם.
תודה וביי, NY.

**ורק אתה חסרת, כ"כ. 

האגמים בסנטרל פארק כבר קפואים.
להולכים בשבילים זה נראה כאילו האדוות קפאו תוך כדי תנועה, קווי מתאר של גל, שלא זז בכלל.
אף פעם לא ראיתי אגם קפוא ואני יורדת ממש לשפתו, מניחה רגל על משטח הקרח הצלול.
קפוא.
לגמרי.
עוד כמה תנועות של הרגל ולוח הקרח נע תחתיי.
זה יפהפה ומפחיד.

מתעלמת ממבטיי האמריקאים המאוד-קפוצים- ולא-רק-מקור שסביבי, אני מטפסת מעבר לגדר אל בין העצים, נוברת בין העלים הנרקבים, רבה עם סנאי על ענף קשיח וחוזרת ללוח הקרח הטקטוני שלי.
כמה מכות עיקשות וסדקתי את שפת האגם. עוד מכה ונפער חור בקרח.
בבת אחת אני יכולה לראות דרכו את המים נעים מתחת ובועות גדולות ועגולות נאבקות לבקוע 

מבעד

ככה אני.
בול.
שבועות ארוכים של סבבי קירבה ומרחק ממך זיגגו אותי טוב-טוב
ועטפו אותי בשכבה מקפיאת-רגשות ומאלחשת
וכל הימים האחרונים נדמה לי שאני חסינת געגוע
ואז
באפלולית שמתחת אחד הגשרים בפארק איש מבוגר מנגן בצ'לו את air של באך
ובבת אחת
נסדק כל הזיגוג שלי
ונבקע
תחת צלילי הצ'לו המטומטם הזה
ודרך החור הזה שנוצר אפשר לראות את כל הגלים שאילפתי לשתוק ואת כל הבעבוע שהשתיקות שלך משטיחות

ואני נדהמת מעוצמת הגעגוע שתוקף אותי, תוקף ממש, חונק את הגרון ומקשיח את הלסתות

ואני ערה לעומק של הגעגוע, הוא בא מבפנים, מהמקום שאסור לו לבוא ושאסור לו בכלל לשכון.
זה לא 'איזה מגניב היה אם היית כאן' וגם לא 'אני מתגעגעת'.
נכון הנקישה הזו, ששמענו כשנפש נצמדה לנפש?
זה מה שנוקש בי עכשיו וממלא את העיניים שלי בדמעות
ואני מרימה את סבך הצעיף שלי גבוה
ומותירה לקצוות של קרח לזלוג לתוכו
בשקט.

חֹשֶׁךְ וְאוֹר / נעם חורב

כְּשֶׁהָיִינוּ קטנִים, פָּחַדְנוּ מֵהַחֹשֶׁךְ.
הוּא טָמַן בְּחֻבּוֹ שֵׁדִים, רוּחוֹת, מְכַשְּׁפוֹת וְסִכּוּי לֹא רַע לִדְרֹך עַל קֻבִּיַּת לַגֵּו שֶׁהִשְׁאַרְנוּ זְרוּקָה עַל שֶׁטִּיחַ יַלְדוּתֵנוּ.
בִּקַּשְׁנוּ שֶׁיַּשְׁאִירוּ לָנוּ אוֹר בִּקְצֵה הַמִּסְדְּרוֹן, שֶׁנּוּכַל לִרְאוֹת בָּרוּר, וְלִהְיוֹת מוּכָנִים לְכָל מִפְלֶצֶת תְּלָת-רָאשִׁית שֶׁלֹּא תָּבוֹא.

זֶה אַבְּסוּרְד, כִּי כְּכָל שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְבַּגְּרִים – אֲנַחְנוּ מַתְחִילִים לֶאֱהֹב אֶת הַחֹשֶׁךְ, וְלַפַּחַד מֵהָאוֹר.
אֲנַחְנוּ מַעֲדִיפִים לֹא לראות.

הַחֹשֶׁךְ הוֹפֵךְ לָרֶשֶׁת הַבִּטָּחוֹן שֶׁלָּנוּ, לַשִּׁרְיוֹן הַבִּלְתִּי מנוצח שֶׁלָּנוּ, לַדֶּרֶךְ הַמֻּשְׁלֶמֶת שֶׁלָּנוּ לְהוֹרִיד אֶת הַמֶּתֶג עַל כֹּל מָה שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא רוֹצִים להתעמת אִתּוֹ.

אָז אֲנַחְנוּ מִצְּלִילִים זִכְרוֹנוֹת טראומתיים, צַלָּקוֹת יְשֵׁנוֹת, אֲהָבוֹת נכזבות.פָּשׁוּט סוֹגְרִים אוֹתָם בְּקֻפְסָה אֲטוּמָה, מַעֲלִים לבוידעם וְשׁוֹלְחִים לָאֲפֵלָה.

אֲנַחְנוּ עוֹצְמִים אֶת עֵינֵינוּ כַּדִי לֹא לְהִתְמוֹדֵד.
לֹא לְהִתְמוֹדֵד עִם כֹּל מָה שֶׁאֲנַחְנוּ כָּל כָּךְ שׂוֹנְאִים בְּעַצְמֵנוּ. עִם חֹסֶר הַבִּטָּחוֹן שֶׁלָּנוּ. עִם הַכִּשְׁלוֹנוֹת וְהַטָּעֻיּוֹת שֶׁלָּנוּ. הַחֹשֶׁךְ הוֹפֵךְ לָנוּ לְמִקְלָט נִצְחִי שָׁבוּ אֲנַחְנוּ מאפסנים אֶת כֹּל מָה שֶׁמַּפְחִיד אוֹתָנוּ.

אֲנַחְנוּ מְכַסִּים אֶת הַפָּנִים בְּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ כְּדֵי לֹא לִרְאוֹת, וָלֹא לְהֵרָאוֹת.
אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים אָהֲבָה רַק מָתַחְתָּ לשמיכותיו הַכְּבֵדוּת שֶׁל הַצֵּל.
אֲנַחְנוּ עוֹצְמִים עֵינַיִם בְּחָזְקָהּ כְּשֶׁאֲנַחְנוּ פּוֹלְטִים וִדּוּי.

אֲנַחְנוּ מְבִינִים לְאַט לְאַט כַּמָּה זֶה קָשֶׁה לִהְיוֹת חָשׂוּף לָאוֹר הַמְּעַוֵּר, לְהִסְתַּכֵּל יָשָׁר בְּעֵינַיִם, לַעֲשׂוֹת אָהֲבָה עִם אוֹר דָּלוּק, וּלְהִתְמוֹדֵד עִם כֹּל מָה שֶׁהַחֹשֶׁךְ מְטַשְׁטֵשׁ בְּכִשָּׁרוֹן רַב.

וְאָז, אִם יֵשׁ לָנוּ מַזָּל וְסַבְלָנוּת, מַגִּיעַ רֶגַע בַּחַיִּים שָׁבוּ אֲנַחְנוּ מַתְחִילִים לְהִתְרַגֵּל לָאוֹר. הָעֵינַיִם כְּבָר לֹא מִתְכַּוְּצוֹת אַל מוּל הַשֶּׁמֶשׁ. אֲנַחְנוּ מְעִזִּים לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמֵנוּ בָּעֵינַיִם פקוחות – עִם כֹּל הַצַּלָּקוֹת, וְהַשְּׂרִיטוֹת, וְהַשִּׁגְּעוֹנוֹת, ועודפי הַשֻּׁמָּן, ועודפי הַכְּאֵב שֶׁאֲנַחְנוּ סוֹחֲבִים עָלֵינוּ. 

לְאַט לְאַט, אֲנַחְנוּ מְסֻגָּלִים להישיר מַבָּט לֶעָבָר עַצְמֵנוּ, וְיוֹתֵר מִזֶּה, נוֹתְנִים גַּם לַאֲחֵרִים לִרְאוֹת אוֹתָנוּ בְּאוֹר, כָּכָה, בְּלִי לְהַכְנִיס אֶת הַבֶּטֶן, כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ.
זֶה רֶגַע קָשֶׁה. זֶה רֶגַע מַדְהִים. זֶה רֶגַע שֶׁשווה אֵת כָּל הַדְּמָעוֹת שֶׁהוֹרַדְנוּ בִּגְלַל הָאוֹר הַמְּסַנְוֵר.

כְּשֶׁהייְנוּ יְלָדִים, פַּחדֵנוּ מֵהַחֹשֶׁךְ. אַף אֶחָד לֹא סִפֵּר לָנוּ שֶׁהַפַּחַד הָאמיִתִּי מַתְחִיל - דַּוְקָא כְּשֶׁהָאוֹר נִדְלָק.

והיה את הלילה ההוא
שידעתי שאהיה בו טרף למחשבות ושהעצב יקרע אותי לגזרים (העצב שלי תמיד מחופש לכעס ואז יש לו שיניים חדות. אפילו בזנב) ושאין מצב בעולםם שאצליח להרדם.

השעה כבר היתה כ"כ מאוחרת, בישלתי את כל שאפשר לבשל וסידרתי את כל שאפשר לסדר וחגתי במעגלים במטבח כמו פרפר לילה סביב מנורת התקרה, מעבירה שוב ושוב מטלית על השיש. אובדת עצות.

ואז הארה. אני אשתה.

אני. לא. שותה.
שום דבר עקרוני, פשוט לא טעים לי לשתות הרבה ולשתות קצת רק עושה חשק לישון (ברצלונה, סנגריה, מביך).

זהו. אני גאון.
צעד וחצי למקרר, שולפת בקבוק יין אדום (לבישול. במלחמה מנצחים עם מה שיש), קורעת שקית בייגלה, דוחסת לפה כמה שנכנס בתוך כף היד כמו ילדים ביום הולדת ושותה כוס שלמה כאילו היתה קולה.

הסחרור הורגש די מהר וזה היה נפלא.
פשוט נפלא.

הייתי כ"כ מאושרת מזה שהצלחתי למצוא פתרון. ושהוא עובד. ושהנה תיכף אחוש הקלה.

לעומת חוסר האונים המזורגג נוכח הכאב, תחושת היכולוּת היתה משכרת לכשעצמה. הבנתי באחת את כל המשתמשים למיניהם, בכל דבר, וידעתי בתוך תוכי, שאני צריכה להיזהר. בדיוק מזה.

כמה נאבקתי עד עכשיו וכמה קל ככה להקהות.

עמדתי במטבח ועל פניי מתוח חיוך גדול. ממש. עם שיניים והכל. ליתר בטחון שלקתי עוד רבע כוס וויסקי. מהר.
לוחשת לעצמי ומהסה אותי, מחניקה צחקוקים (??) ונתמכת בקיר, הבאתי את עצמי למיטה.
שיכורה, ליטרלי, מלא להרגיש את הכאב שהרגשתי כל היום ללא הפוגה.

נשכבתי במיטה, בידיעה מנחמת שעוד רגע תהיה פה שינה ואני אכנע לה ללא קרב.
חיוך גדול מונח על כרית, חיוך ניצחון של מי שדפקה את המערכת ודחפה אצבע חצופה לעין של שדי הכעס והמחשבות והגעגוע.

חיוך גדול מונח על כרית ושניה לפני שאני נבלעת פנימה יש רגע ער מאוד ופיקח מאוד וצלול מאוד בו הכאב מוסר דש מבפנים ומוסיף קריצה מרושעת
nice try
בלינק בלינק.