והיה את הלילה ההוא
שידעתי שאהיה בו טרף למחשבות ושהעצב יקרע אותי לגזרים (העצב שלי תמיד מחופש לכעס ואז יש לו שיניים חדות. אפילו בזנב) ושאין מצב בעולםם שאצליח להרדם.
השעה כבר היתה כ"כ מאוחרת, בישלתי את כל שאפשר לבשל וסידרתי את כל שאפשר לסדר וחגתי במעגלים במטבח כמו פרפר לילה סביב מנורת התקרה, מעבירה שוב ושוב מטלית על השיש. אובדת עצות.
ואז הארה. אני אשתה.
אני. לא. שותה.
שום דבר עקרוני, פשוט לא טעים לי לשתות הרבה ולשתות קצת רק עושה חשק לישון (ברצלונה, סנגריה, מביך).
זהו. אני גאון.
צעד וחצי למקרר, שולפת בקבוק יין אדום (לבישול. במלחמה מנצחים עם מה שיש), קורעת שקית בייגלה, דוחסת לפה כמה שנכנס בתוך כף היד כמו ילדים ביום הולדת ושותה כוס שלמה כאילו היתה קולה.
הסחרור הורגש די מהר וזה היה נפלא.
פשוט נפלא.
הייתי כ"כ מאושרת מזה שהצלחתי למצוא פתרון. ושהוא עובד. ושהנה תיכף אחוש הקלה.
לעומת חוסר האונים המזורגג נוכח הכאב, תחושת היכולוּת היתה משכרת לכשעצמה. הבנתי באחת את כל המשתמשים למיניהם, בכל דבר, וידעתי בתוך תוכי, שאני צריכה להיזהר. בדיוק מזה.
כמה נאבקתי עד עכשיו וכמה קל ככה להקהות.
עמדתי במטבח ועל פניי מתוח חיוך גדול. ממש. עם שיניים והכל. ליתר בטחון שלקתי עוד רבע כוס וויסקי. מהר.
לוחשת לעצמי ומהסה אותי, מחניקה צחקוקים (??) ונתמכת בקיר, הבאתי את עצמי למיטה.
שיכורה, ליטרלי, מלא להרגיש את הכאב שהרגשתי כל היום ללא הפוגה.
נשכבתי במיטה, בידיעה מנחמת שעוד רגע תהיה פה שינה ואני אכנע לה ללא קרב.
חיוך גדול מונח על כרית, חיוך ניצחון של מי שדפקה את המערכת ודחפה אצבע חצופה לעין של שדי הכעס והמחשבות והגעגוע.
חיוך גדול מונח על כרית ושניה לפני שאני נבלעת פנימה יש רגע ער מאוד ופיקח מאוד וצלול מאוד בו הכאב מוסר דש מבפנים ומוסיף קריצה מרושעת
nice try
בלינק בלינק.
