לפני 5 שנים. 19 בנובמבר 2019 בשעה 19:50
אולם כנסים בינוני. אני עומדת על במה קטנה ליד המרצה, הידיים שלי מתעופפות לצדדים כמו תמיד כשאני מתלהבת.
לא הייתי יודעת על מעופן אלמלא מישהו מהקהל שולח לי אחכ תמונה.(יש משהו קצת מביך בלראות את עצמך ככה בשוונג, באמצע משהו, לחלוטין לא מודע לכך שהרגע הזה נלכד ותועד).
הוא שולח לי את התמונה וכל מה שאני רואה בה זה את הגובה שלי.
"אני ככ גבוהה". מחשבה שנורית בטיל מהמוח שלי וננעצת בבטן.
ככ. גבוהה.
אני אדייק: מדי גבוהה.
תמיד אני מדי משהו, אבל גבוהה היתה אחת החריגות הראשונות שהרגשתי בהן. טוב. היה קצת קשה שלא, תמיד היא היתה שם in my face, בעיקר כשהface שלי תמיד היה גבוה בראש משל השאר.
בוא נאמר, שאם הייתי מקפידה שידברו איתי בגובה העיניים, הייתי צריכה להסתובב קבוע עם השרפרף הסגול הזה של איקאה.
בוא נאמר, שהביטוי "הרמתי אליו את מבטי" היה שימושי עבורי בערך כמו "תתאפקי" או "תספרי עד 10".
בכל אופן, זה כל מה שאני רואה בתמונה הזו, למשך דקות ארוכות.
גובה.
רגע לפני שאני מוחקת את התמונה מהטלפון, מבט אחרון בה מראה לי שבעצם, אני בגובה של המרצה. וגם של עוד כמה משתתפים אחרים. בעצם, די הרבה מהם, אם לומר את האמת.
וזה מפתיע אותי ככ.
הפער הרגעי הזה בין החוויה שלי, לבין המציאות.
והוא רגעי.
הפער.
רגעי מאוד מאוד.
כי אחרי שנים בתפקיד הגבוהה לך תשכנע אנשים שיש לי עוד אפשרויות תכנות.
אחרי שנים בתפקיד הגבוההשיודעת, עם רזומה מרשים, בונוסים שנתיים, מיליון שעות נוספות ומיצוי כל מתח הדרגות האפשרי, כבר קצת קשה לזכור מי היה פה קודם, אני או התפקיד ואיך בכלל זה היה
להיות
פעםפעםפעם
לא-גבוהה.
איך זה היה
לפני שהגוף שלי כבר התעצב לתוך הפוזיציה הזו, אחתשיודעת.
לפני שהגבוהה נארג לתוכי וטווה מיליון קורים של חזקה
ולא מתרגשת
וקטן עלי
ויכולה לבד
עד שנדמה שלפעמים לזהות הזו יש חיים משל עצמה והיא לא שואלת אותי אף פעם: את רוצה? להיות הזאתשיודעת?
היא פשוט אוחזת במושכות ביד אחת ונותנת מין מכה קטנה פצפונת בירכתיים והנה אני מזנקת קדימה
וגם אם בא לי לנשוך חזק את גב היד כדי לסתום קצת את הפה ולטמטם קצת את המוח ולזגג את המבט ולצאת קצת, טיפה, טיפונת
מהבולה,
זה לא נערם
ולא נתפס
ונמס מיד
ויוצאת לי
היודעת
הבתזונה.
והי, אני עושה את התפקיד שלי ככ טוב, אפילו מעולה, ככ טוב שאף פעם,
אף פעם
אף אחד, לא אמר לי:
כשתגדלי תביני.
ואני ככ ככ רציתי.
