קשיח. פציח. שביר. קשיח.

עם המדבר

גיחות צבעוניות הפתיעו אותי באמצע מרחבים בצהוב-מדבר.
וככל שצבע הווניל-צרפתי (הייתי חייבת) המאובק שולט ומכסה את הכל קדימה ואחורה ולצדדים, כך המרבצים הצבעוניים בלטו יותר.

גם אתה ככה, אתה יודע?

ככל שמילותיך יהיו קצרות והברותיך חותכות ופניך חתומות ועירך רחוקה-
כך פרצי החום שלך מרגשים אותי יותר.

אדייק, לא בגלל נדירותם. הם כבר לא. נדירים.
אלא בגלל הגל הזה, שעולה אז ושוטף אותי

כמו פחית של צבע שנשפכת לתוכי וצובעת את הדפנות. מבפנים. ולפעמים גם את הפרצוף. ומזדחלת מתחת לשרירים הכי מכווצים ולתוך הסדקים ובין הזיזים ואפילו ראיתי לא מזמן כתמי צבע טרי בחדרים האלה עם הדלת פלדלת והכלב התלת ראשי ששומר בכניסה וכשזה מגיע לזה, לשם, אפילו אני
משתתקת.

ואני לא יודעת על מה אני מודה לך יותר
על פרצי הצבע
או
על העדר הקול שלי
בשניות שאחכ

❤

הפערים האלה עושים לי נעים בבטן.

איש אחד רחוק
אבל קרוב
ככ

ממעט במילים, 
אבל אותי הוא מלפף בהן ומלפף עד שאני מהודקת ושקטה מרוב חום ונחמה

הוא יודע, הו, כמה שהוא יודע.
אבל אותי הוא למד מהתחלה. מכף רגל דרך בטן ולב ועד ראש

את הקוצים שלו אפשר להרגיש עד לפה,
אבל חום כף היד שלו על הלחי שלי חזק הרבה יותר

דפנות הלב שלו עבות
אבל כשאני פוערת בהן חור אני ממלאת מהר בצנצנות ריבה את מה שזולג משם

אני שמשון הגיבור
אבל איתו, אפשר לאסוף את המחלפות לקוקו ולהגיד, ככה פשוט: נשלטת שלך

לנחות פה במשק כנפיים.

להשתמש בכל המטפורות האפשריות על פרפרים. ומעופם. 

לא למצוא בכך שום שקט.

להמשיך להתנגש בקירות.

לעוף הרחק בכל פעם שכואב

ולחזור ולנחות אל תוך אותה כף יד

שוב

ושוב

להעז להישאר בתוכה

להרפות,

לא לרפרף-לרשרש-לקשקש-לכסות

להסכים להיות קצת גולם

שלך

ולא לרצות להפסיק עוד אף פעם.

*חסרת חוליות. הכי נמוך שהוא הכי גבוה.

לנחות פה במשק כנפיים.

להשתמש בכל המטפורות האפשריות על פרפרים. ומעופם. 

לא למצוא בכך שום שקט.

להמשיך להתנגש בקירות.

לעוף הרחק בכל פעם שכואב

ולחזור ולנחות אל תוך אותה כף יד

שוב

ושוב

להעז להישאר

בתוכה

להרפות,

לא לרפרף-לרשרש-לקשקש-לכסות

להסכים להיות קצת גולם

שלך

ולא לרצות להפסיק עוד

אף פעם.

*חסרת חוליות. הכי נמוך שהוא הכי גבוה.

אני יודעת איך מרגיש הבפנים של כף היד שלך ברמת המרקם, והחום
ומאיפה עד איפה היא מגיעה על הפרצוף שלי
ואיך זה מרגיש לטמון בה את הפנים
ואם צריך, יש לי גם את התמונה ההיא, כשרצית להראות לי משהו שהנחת בכף ידך, ואני רק ראיתי יד גדולה ומוכרת ולא נשמתי איזה רגע והגוף שלי הגיב אליה בבת אחת והנה אני מוליכה את האצבע שלי לאורך הקווים שחרוטים עליה. כן, מבעד לטלפון. כן, זה נמוך. אבל אני חולה עכשיו. מותר לי.

אז כשאמרת הבוקר: להניח לך יד על המצח?
החום שבישל לי את המוח חָבַר למה שכבר חרוט בי, ויכולתי לעצום עיניים ולתת לזה לקרות.

אני יודעת ששמעת אותי מתכנסת בתוך כף היד שלך ואת תאי המוח שלי מתבשלים ומתפצפצים כמו פופקורן.

אולי זה מה שגרם לך כמה דקות אחכ לומר לי בקול רציני של רופא, מהול בקרבה מתוקה כזאת:

טוב. אני רושם לך מגיני ברכיים.

Please do*

ירושלים לא מאירה פנים היום. קודרת ואפלולית וקרה.

אני מצונפת בתוך השכבות שלי ועליהן מעיל וכובע וכפפות והדבר האחרון שבא לי עכשיו זה את ההמון הגועש והצבעוני והשוקק הזה. לכו מפה כולכם. אני צריכה מרחב. ולבד. לעכל ולהיות עם.

להיות עוד קצת בתוך זה.

ה'תעופו לי מהעיניים' מאוד חזק עכשיו ואני מסבירה לעצמי יפה יפה שהצמרמורות האלה הן ממש הגיוניות כי אחרי קרבה גדולה החוסר שלך מנקב אותי ועושה בי שמות.

ועוד אני אומרת לעצמי שזה יום שישי ותיכף ההדממה של שבת וזה כנראה ההסבר להתכנסות הזו שלי פנימה ולזה שאפילו שלט של חומוס או גויאבות שלא בעונתן או צנוניות ככ ורודות שמבקשות להיחמץ מציפים לי את העיניים.

הצרחות של המוכרים אלימות לאוזניי ומורגשות בווליום גבוה, ולא בא לי היום לרחרח כוסברות (אהבה גדולה בימים אחרים) וללטף שבלולי קינמון. אפילו הריח שלהם מתקיף אותי.
אני ככ מלאה, בפנים, שאין לי מקום לאף פרט נוסף שהעולם שבחוץ מתעקש לתחוב לי.
הפוך.
זה מרגיש כאילו עוד רגע הבדלי הריכוזים ינצחו את ההמון והחומר המרוכז שבתוכי יזלוג בעצמו החוצה,
ואני אצרח בקול את המילים שאני ממלמלת בסבבים שקטים

על הברכיים
ראש על הירך שלו
היד שלו על ראשי

אני חוזרת על המילים האלה ומשננת אותן כמו היו נוהל חשוב מאוד של פתיחה, של משהו. 

זה הצופן שלי, אתה יודע? 

הו, אתה יודע.

ואני לא רוצה להיות בשום רחוב עגמומי של ירושלים עכשיו
רק בתוך שדה ירוק ורחב ידיים
מתחת לאותם שמיים
שלך

לא יכולה לראות אותו,
מפריד ביננו ים.
אבל עלי וגם עליו
אותו ירח קם.

אחוז ירח בידו
ושים בתוך ידי,
האר עיננו ממרומים עכשיו,
ועד עלות השחר
רק הייה נא טוב אלי
כי בא לילי -
קשר הירח שלי.

חבק ירח את כתפו,
נשק לצוארי,
אמץ את שנינו אל ליבך עכשיו.
ועד עלות השחר
רק הייה נא טוב אלי,
כי בא לילי -
קשר הירח שלי.

(אהוד מנור)

ירח מלא וחסר

לוחשת רוחשת גונחת מתייפחת

ככה בול

בוקר. עוד נשיקה אחת אחרונה ללחיים הרכות שלהם והם יוצאים מהאוטו כשהקריאות שלי (תזכור ששטח זה כפול והיקף זה ועוד/קודם כריך ורק אחכ את העוגיה/אם המילה מסתיימת בie מורידים ושמים y ורק אחכ ing/ביי בוביק) מלוות אותם החוצה

ושם, מחכים להם שני אנשים מאירי פנים באפודים זוהרים ובחיוך טוב שנותנים להם יד, באויר הבוקר הקפוא

ומלווים אותם עוד קצת הלאה.  

גם אני רוצה. ככה.

שאחרי שנשקת לי נשיקה (כזאת ששואבת את השפה התחתונה שלי לתוכך, בהתחלה עדין-עדין ואז בנשיכה) אחרונה בהחלט להיום והנה אתה נפרד מעלי עד-אלוהים-יודע-מתי,

שתחכה לי בעבר השני של הפרידה ממך ותתן לי עוד קצת יד

חמה כזו

ותלווה אותי עוד קצת הלאה

או הרבה.

*נערכת לפרוץ הסופש. 

**ואיך מפרידים ביסלי מבמבה בשקית מעורבת. 

יש שידת לילה עם מגירה חצי פתוחה ורצפת פרקט של צימר שווה או שטיח אחיד של מלון וכסא עם הבגדים של אתמול וקצה של שיש עם מגבת מטבח קצת מוכתמת ווילון אמבטיה פרחוני ומשחת שיניים (זאת לחניכיים רגישות) ומברשת שיניים קטנה בצורת דינוזאור בתוך כוס פלסטיק ומצעים לא תואמים על מיטה עם בסיס עץ וארון בגדים נטול ידיות ושולחן פינת אוכל עם העיגול של כוס הקפה בפינה הימנית ומדבקה של "אני גיבור" על המראה באמבטיה, במאחורי הקלעים של הסלפי

עדויות נוגעות ללב של החיים שמאחורי בעלי התמונה, מונחות בלי משים (ולפעמים עם) מאחורי סימני ההצלפות וקווי המתאר של הגוף העירום והפיזור המסודר באקראי של האביזרים ומספרות גם בלי רשות סיפורים אנושיים שחומקים ככה בין הצללים ואפלוליות הכלוב הקסומה, או קסם הכלוב האפלולי.

אולי זו רק אני שמבלבלת בין עיקר לטפל ובין רקע לאובייקט, אבל לפעמים אני צריכה קצת לנשום נורמליות וזה מרגיע אותי.

רק פה, דיון על מרככי כביסה והברקות של הילדים ובישולים לשבת ושיח הלומים נעדרי שינה שמלווה אותי עוד ימים רבים אחכ וחוויות ממילואים ומקופת חולים, על מצע סליזי מבעבע ותוסס שכשאתה שם ביס הוא מתפוצץ לך בפה באלף טעמים. ולא של ממולאים.

כשאתה עומד מולי בג'ינס וחולצה אפורה רכה למגע ובלנדסטון העיקר והטפל מתערבבים לי וזה ככ מסוכן ואני לא מצליחה לשמור על ההפרדה הנדרשת ולזכור שמהכלוב באנו ואל הכלוב נשוב ואני נכרכת סביבך כמו ביסלי גריל
ורק רוצה

שתישאר.