קשיח. פציח. שביר. קשיח.

מה יש בו, בכתב היד, שהופך אותו לאינטימי ככ.
זה רק
זה
שלי אין
את מה שסביבתך משופעת בו בכלל בלי לדעת?

המורה של הילד שמקבלת ממך פתק איחור והטכנאי שקיבל צ'ק וזה שישב לידך בפגישה והביט בך משרבט, בכלל בלי לשים לב, על המאחורה של נייר העמדה.

הדבר הכי טריוויאלי,
כתב היד,
שלך.

אתה כותב לי כמה מילים על נייר שורות ואני נדהמת מעוצמת התגובה הפיזית שלי לזה, כאילו ליטפת לי את הפנים ואת הרך של הבטן בתנועה אגבית

אבל אני הייתי אז שייכת ככ.

הבית בו גדלתי נראה היום כמו התינוק של שכניו הגבוהים, רובם צמחו סביבו אחרי שעזבתי.
הנערה שהייתי, היתה מביטה מחלון הסלון הגבוה למטה, אל שני הבתים הנמוכים שממול. שני בתים חד קומתיים עם גגות רעפים אדומים וחצר עם עצי פרי. כמו שני איים כפריים באמצע רחוב עירוני. גיליתי, שאם עומדים בזוית מסוימת ומטים את הראש ומצמצמים את העיניים, רואים רק את הבתים עם הגגות האדומים ואפשר לדמיין שאני בכלל גרה בקיבוץ וסביבי מרחבים ואנשים בחאקי עם שפמים ועיניים טובות,
ולשקוע בחלומות.
כאלה שתמיד היו לי.

אותו הבית, ומחלון חדר השינה של הוריי, אם מתעלמים מקירות השפריץ של הבניין מימין ותריסי הסלון של הבניין משמאל, בתווך, אפשר לראות את הים.
רצועה יפה ממנו.
היה לי נתח פרטי של ים בחלוני. צר ודחוק ותחום אבל שלי. והייתי לרגעים מלכת העולם. טייקונית עם שקיעה על הים. רק לא להסיט את העיניים שלא תיכנס לפריים שמלת הטריקו הפרחונית שמתנדנדת על חבלי הכביסה של השכנים.

רגע. עוד קודם. בימי שמש חורפיים אני צועדת עם ילדי הגן לשדה, כריכים עם ריבה היו נאספים לתוך סלסלה גדולה ונאכלים במעגל על העשב. כמה עושר היה נדמה לי שם, אפילו שמסביב היו רק חרציות צהובות וחרקים שחורים שנתתי להם לטייל לי על היד, עוד לפני שהתחלתי לפחד מהם.

ולעד, לריח של שדה חרציות בחורף וזמזום חרקים יהיה טעם של לחם עם ריבה. אדומה.
השדות היו אז מוקפים בעיר אבל לכמיהה שלי זה בכלל לא הפריע והייתי ככה. מאושרת.
בחלקת השדה ובנתח הים ובגג האדום הבודד
שעל אף שהיו רק חלקי מציאוּת , היוו בסיסי שיגור מספקים כדי שאוכל לעוף, לעוף, ולהיות קצת בילבי ולורה אינגלס וירון זהבי (כן, נו) וקיבוצניקית שזופה ולוחמת חופש וצנחנית (ששבה) ומרגלת (סליחה ח. מקומה רביעית. היינו ממש משוכנעים לגביך) וזאת שיושבת ליד גידי גוב באוטובוס של הלהקה.

כשסך החלומות שלך עולה על קיבולת המוח את לומדת לשתול אותם גם בגביעים של אשל.
גם מטוסים יכולים להמריא ממסלול צר וקצר על אוניה מתנודדת, וגם אני, למדתי איך.

בשבוע שעבר בא טרקטור, לא גדול במיוחד, ובכף משוננת פורר את שני הבתים האחרונים עם גגות הרעפים האדומים.
מחילת הארנב הפרטית שלי היא עכשיו ערימה ערומה של מוטות פלדה וטיח, מתחת לבית הוריי.

ורק אני יודעת לאן המראתי מאותם שני גגות אדומים ואיזה מזל שהטיתי את הראש ועצמתי עין אחת וראיתי רק אותם אפילו שעיר ורעש ואוטובוסים ושלמדתי, לבד, איך בתוך פריים קטן ומצומק אפשר לברוא עולם ומלואו.

להיות הכי גבוהה בכיתה ממקם אותך from day 1 מחוץ לנורמה.
אוי, נורמה, נורמה. כמה שאת ואני שונות.

כמה ניסיתי להתקרב אלייך, נורמה. ואת, נורמל'ה, חמקמקה שכמוך, קרובה ונגישה וקלה להשגה, אבל לא לי.

אילו רק הייתי יכולה לעמוד שם, בדוכן, לפני שיד אלוהים תחבה לתוך הפיתה שלי יותר מדי מהרבה דברים ככה שקבוע היתה נקרעת לי הפיתה או נוזלת לי הטחינה על כל הצוואר לא משנה כמה יפה אני מנסה לאכול. הייתי אומרת לו כמו שסבתא שלי היתה אומרת על בצק: לשים קמח רק כמה שהבצק לוקח.

לא
יותר
מדי.

יותר מדי זה לא נורמה-לי.

יותר מדי רגש או ציניות או צחוק או עוצמה של חיבוק או תשוקה או כעס- אז חייבת להיות תמיד עם היד על הכפתור. הווסת.
שלא יזלוג. מדי.
כמו די ג'יי מיומנת אני מלהטטת על קונסולה שלמה של כפתורי ווליום ודימרים שאף אחד לא רואה אבל אני לפעמים לא רואה כלום זולתה.

כמו ב'אבודים', כשאסור היה להם להפסיק להקיש את הצופן כדי שמשהו רע לא יקרה לnest ככה גם לי, אסור לעזוב את הכפתור.

ואז הגיע הבדסמ והבנתי שלצאת מאזור הנוחות שלי אומר "לא להחזיק יד על הכפתור" ואיזה פחד זה ואיזה כיף. חיים.

כן. אפשר להטיח בי 'שולטת מלמטה' ולהיות...צודקים. ואפשר גם לא להתרגש וללחוש לי באוזן: נורמה הזאת היא סתם בת זונע קפוצה וכלום לא יקרה עכשיו אם תרימי את היד מהכפתור ממש כלום הנה תראי אנחנו נרים אותה ביחד ושלא תעזי להסיט את העיניים שלך עכשיו כי אחרת איך תדעי שאני פה והכל בסדר.

בדסמ במיטבו הוא הזמנה לשקט.
בדסמ במרעו הוא רק עוד מקרה פרטי של ג'ירפה בחנות חרסינה.

צהריים, הפוגה ריגעית מהגשם.
על שפת המדרכה, נושק למעבר החציה, עומד ילדון, חבוש כובע צמר ואפוד זוהר. תמרור הזה"ב שלו על הרצפה והוא רוקד.
כל כולו בתוך ריקוד פורטנייט מהיר-תנועות.
כל הגוף שלו משתתף בחגיגה הזו, ידיים-רגליים-אגן-צוואר.
הוא מחייך לעצמו תוך כדי, רק לעצמו.
ניכר שהוא אינו מודע, בכלל, לעולם שסובב אותו בדקות האלו. המכוניות, הילדים, העננים הכבדים, השלוליות שניתזות, הצפירות, התמרור שלו שמונח על הרצפה.

הוא רוקד.
ילד אחד קטן, מעז.

כמה. כמה אני מקנאה בחוסר המודעות שלו.
ביכולת הזו לצלול פנימה ולא לשמוע דבר ולא להיות ער לכלום. מלבד לקצב ולתנועות ולעונג, שמורח את החיוך הזה על הלחיים שלו.

הקליק של סיום שיחת טלפון אי שם בראשית השבוע היה גם יריית הזנקה ששילחה אותי למסע עלב של כמעט שבוע.
עמדתי שם על ראש ההר הירוק וכמעט יכולתי לשמוע את נקישת הלופ שהחל להסתובב, כמו יד שנותנת דחיפה לגלגל בכלוב האוגרים, רק שאני הייתי גם היד וגם האוגרת שרצה בתוכו 4 ימים במעגלים.

וככל שירדתי מההר העמקתי להתכנס ולמשוך בכתפיים ולנגב את האף בשרוול ולהגיד לעצמי שלא צריך ולא אכפת לי בכלל ועד כביש החוף והים שהיה כחול להכעיס הייתי פקעת של עלבון מסוג מאוד מאוד לא בוגר.

ולא רציתי לדבר איתך עוד ורציתי ככ ועשיתי כל מה שיכולתי כדי שתראה אבל לא יכולתי שתראה ורציתי שתתיר אותי ותעיתי (וגם טעיתי) בכל הפניות ולא הפסקתי ללחוץ על הגז אפילו שהייתי
כבר עמוק בחול.

אני חושבת שהתביישתי כבר תוך כדי שרצתי, כן? בתוך הביצה שבוססתי בה היו איים של בינה. אבל הם רק העצימו את הבלופ-בלופ שלי ואני רק טבעתי עוד מהמחשבה על מה אתה חושב. שאני לגמרי קוקו בשכל ובטח על הפנים שלך יש מבט המום של what?? ואני עוצמת עיניים אפילו שאני רואה את זה רק בדימיון כדי לא לראות רתיעה. אפילו לא בדימיון. אני מסובבת לעצמי את המברג בתוך הבטן עוד חצי סיבוב כשאני חושבת על זה שבסביבתך הקרובה בחיים לא היית רואה מפגן כזה של...מה זה, בעצם?
אני רצה במעגלים בעיקר סביב עצמי ומנסה לומר לך ב50 דרכים של טמטום שאני לא יודעת איך לרדת מפה, מהלופ הזה.

ושאני
צריכה
אותך.

4 ימים ולא יכולתי להוציא את המילה הזו מהפה. זקוקה. לך.
שתראני בעולבי הזה ותדבר אלי בקול הזה שבסוף דיברת. אלי.

4 ימים על גלגלת אוגרים רק בגלל שרציתי שתשמע בקול שלי באותה שיחת טלפון שעשיתי את עצמי בוגרת ושלא תקנה את זה כי אז זה כאילו שהוקל לך ואני מרגישה ככ לבד בבגרות המעושה הזו.

4 ימים רק בשביל שתגיד לי כמה פעמים בטונים משתנים (בקול לא חף מזעזוע קל) "הכל בסדר"

ואני ככ נמוך שם, וגם קצת עכשיו, שאני חושבת שאין ברפרטואר הבדסמי כולו אלמנט שיכול לדחוף את הראש שלי ככ למטה כמו הבושה הזו

 שבגללה

אף פעם לא אמרתי לך שאני זקוקה. לך. כי אני לא אומרת דברים נוראיים כאלה בחיים ולאף אחד כי זה בכלל מקום שאסור ללכת אליו ממש ממש אסור כי אז
כי אז
כי אז
אתה מבין?
כי אז גומרים בסוף על עצים שאי אפשר לרדת מהם לבד וצריכים יד של מישהו שיעזור לך ויתיר אותך

וזה

מפחיד יותר מכל דבר

בעולם.

 נ.ב.

רצית לדעת עוד ממה? אז הנה. עוד מזה. בוא תחליף אותי פה, שזו תהיה היד שלך על העורף שלי שדוחפת אותו למטה, קח את זה מפה, עד לאן שאתה רוצה.

בואי, אתה אומר
ומושך את הראש שלי אל שקע הכתף שלך.
בואי למקום שלך.

ומשבאתי, איני רוצה עוד לצאת משם.

אתה רוצה ללמד אותי
משהו חדש
משלך
ואני רק מתחפרת בך חזק יותר ונצמדת לזרוע שלך, לירך, מתאימה את עצמי לשקעים, נדבקת אליך כמו ג'ינס second skin.

כשאתה מצליח להסיר אותי מעליך לבסוף, אתה אומר: על הבטן.

התנוחה הזו, חשופה. באותו רגע, מדי. ואני מגיבה בסט שלם של מרד ותנועה בלתי פוסקת ואי שקט גדול.

את סומכת עלי?
אתה שואל
והתגובה המיידית שלי מפתיעה אפילו אותי.

כמה שקט.
בבת אחת.
אפס תנועה.

אז ככה מרגישה התמסרות.

ובשקט שעוטף אותי אתה טועם אותי כמו שעוד לא
העזת
ובכך נותן לי לטעום משהו מהעולם שלך.
זה חדש.
אני לומדת.

ושמחה שלא אני ולא אתה רואים את הפנים שלי כשאתה אומר לי מאוחר יותר שאני תלמידה טובה.

ושוב אני מלופפת בך. אוגרת מחוות של חום ורוך.

ואז אתה קם וקושר אותי לקיר ואני מתמרמרת לעצמי. הקול הזה שלך והתנועות החדות משלחות בי אדווה קטנה של חרטה- אני רוצה לחזור לחיק החמים שלך. למקום הבטוח שהיה לי לפני רגע בין הזרועות שלך והרגליים שלך. דחף קטן אבל חזק לסגת. אני רוצה שתחזור.
שתהיה החבר שלי והאהוב כי עכשיו אתה משהו אחר ואני נלחצת ורוצה לרדת מהבלק ממבה הזה אבל נשארת. לסגת זה לחלשות וממתי לקול הזה שלי יש בכלל קול.

אתה מדבר איתי ונוגע בחלקים שונים בגוף שלי ומכאיב לי כשבא לך
ויש רגע כזה שבו אני רואה אותנו מהצד ואני שואלת אותי בלי קול מי זה האיש הזה שסוטר לי פה
בעוצמה
פניםשדייםירכייםכוס

אני מכירה אותו? אותך?
זה מבהיל.

ומי זו האישה הזו סתורת השיער שרתוקה לקיר בידיה וברגליה
אני מכירה אותה?
כן. מספיק טוב בשביל לדעת שכשהיא צועקת 'די' היא מתכוון ל'עוד'.

אני ככ בשוק מהסטירות שלך. מאיפה הן מגיחות. היד הזו, היא היתה פרושה קודם, גדולה וחמה וטובה, על הפנים שלי. איך היא מכאיבה לי עכשיו?
אני נושכת שפתיים במאמץ להתגבר על תחושת הזרות הזו מולך.
אני חושבת על מה שביקשתי ממך לפני שנפגשנו, אל תתן לי להחליט ואל תפחד עלי ואל תוותר לי ואל תעזוב אותי ושהיד שלך היא תהיה גם היד שמטביעה וגם העוגן

אבל כשזה קורה במציאות
אני נאנקת ורוגזת ומסבה את הפנים שלי ממך, זר אחד, מי אתה, אבל כשפניך חולפות סמוך לשלי אני מחפשת את קרבתך ככ, מנסה לחכך בך לחי או אף.
לשאוב חום.
בטחון.

אתה מרחיק ומקרב את הפנים שלך
מאפשר לי רק לשניה
פרורים של נחמה

אני צדה אותם
בלא-פחות כמיהה מאשר את הסימנים שאתה מותיר בי.
מן הסתם הפנים שלי הן מופע מגוחך של ריצודים: זעם והתמסרות וזעם והתמסרות וכאב ורעב

ואז

כל האנחות כולן משתתקות אל מול המילים שלך:
ששש, תנשמי. עם הכאב.

הקול שלך, כשאמרת את זה, חם וקרוב ודואג- בזה הרגע חגרת לי חגורת בטחון.

הקלקת.

עכשיו בוא ניסע.

**ברגע ההוא אני שלך, ובידך, כמו שאתה אפילו עדיין לא יודע.

זה בסדר. תישעני אחורה. אפשר. גדלנו. לעולם לא אעזוב אותך עוד.

קולך החם באוזניי מלטף את חוסר האמון, את העירנות. אל תפחדי, אני אשמור. אני יכול לעמוד בך.

ששש  אתה אומר למכשירים המצפצפים שלי שפולטים אותות אזהרה

ששש  עד העצם ומתחת לעור. אני פה.

עוצמת עיניים. נשענת. אחורה.

למרבה הצער בדיוק זזתַ. בדיוק שכחת שאמרת או בדיוק החלטת או בדיוק נבהלת וזינקת הצידה

כך או כך

נשמעת חבטה.

רגע לא מחמיא לפנינו. אישה לא-צעירה, משפשפת את גווה על רצפה קרה, על הפנים יש לה מבט המום וקצת מבולבל והיא אומרת בקול מגיל אחר: אבל הבטחת

ואין במנח הזה שום דבר בוגר ושקול ואסוף, כמו שהיא תמיד. רק פגיעות וכאב ותדהמה ששוב והבנה גדולה ועצובה.

ועדיין, גולם שהיא, עדיין העיניים שלה מחפשות אותו. 

היא מסרבת להאמין שאותן ידיים שלפני רגע אחזו בה בכזו רכות ואהבו אותה, אדישות עכשיו ככ. ונעדרות. 

היא מחכה, בשקט, ואז ברעש, 

שיניח יד על ראשה לנגיעה אחת מנחמת

משם היא כבר תיקח את זה לבד, היא לא צריכה הרבה יותר מזה, הוא יודע, היא אמרה לו.

רק. יד.

מילה אחת.

ושם הוא עומד

איש 

בחליפה תפורה היטב

ידיו נעוצות עמוק בכיסיו

עיניו מביטות לכל עבר ובלבד שלא לפגוש במבטה (כמו כשבא מולך הקבצן מהצומת ואתה בדיוק מביט בריכוז במראה הקידמית. ואז באחורית. ואז מתעמק במד הדלק)

הוא אינו אומר דבר

מסתובב

והולך.

היא שומעת את הקול שלו ממלמל אחריו: עוד חצי שעה ואז, תיכף אמשיך, כבר חוזר, אני רק...

ספוילר-עלב: היא חיכתה חצי שעה. אלף חצאי שעות. היא חיכתה יום ועוד יום ובעיקר לילה ועוד לילה ועוד. ועוד אחד. 

סוף דבר.

מה שהיה קודם שפשוף בגב, הוא עכשיו כוויה.

ורק היד שלה היא זו שמלטפת.

אוטו-נחמה.

כמעט שנתיים פה, 

השלמתי סיבוב.

חוזרת, מובסת, לנקודת המוצא.

זמן לנוח.

עוד לילה שהצד שלי במיטה הוא זירת התגוששות
קרב מתמשך בחום, בקור, בהבנה, בהכרה המהממת ובשערות הצמריריות של הכלבה שנדמה שנדבקת אלי יותר ככל שאני הודפת אותה יותר

עוד לילה
מחפשת פינה קרירה על הכרית
להניח עליה
לחי
אני מותשת מכעס, עלבון, מסבך אלים של זעם ועצב

עוד לילה
שהסדין המסוכסך סופג אותי מתפתלת במטווח של אינסוף שאלות
שהעדר התשובות עליהן מותיר אותי מנוקבת

עוד לילה
שהשינה פוסחת על הצד שלי
כמוך, מותירה אותי לבד במערכה
המיוזעת והנעדרת כל נחמה
עד שאני חדלה לזוז
מניחה את הפנים שלי בשקט
על זרוע מקופלת
וממתינה לכלום,
מובסת.

את כל פלאי הקיץ, את הקש
ואת קפיצות החרגולים,
ואת קרירות הבוקר, את הדבש,
הזמנתי במיוחד בשבילי.

את הבקרים, את הלילות,
את התשובות, השאלות,
את המראות, את הקולות,
ועוד פי אלף יותר.

את כל המקצבים הסוערים
של התופים בלב כולם,
ואת המרחקים בין הדברים
ואת כל הסודות בעולם.

את כל הבניינים הישנים,
המרפסות המתקלפות,
את הברק הקר בסכינים
ואת יפיין של כל השרפות.

ואת צינת המים הכחולים,
ואת חומו של החמסין,
ואת הנקבים בחלילים
ואת האוצרות בכיסים.

את כל פלאי הקיץ החמים,
את הקרקס, את הפילים.
את כל התפוחים האדומים
הזמנתי במיוחד בשבילי.

את כל מה שאומרות האותיות,
ומה שרים כל התוים,
ואת הצחוק, וגם את הדמעות,
את כל מה שקשה להבין.

(לאה נאור, חווה כמובן)

אותך.

אופי הקשר שלנו וגבולות הסטטוס קוו שעיצבנו והצבנו כמעט מהרגע הראשון גם בלי לדבר עליהם, טובים לי מאוד בדכ. שומרים ומגנים, על הבית ועל משק האנרגיה.

היום באופן מוזר אני מרגישה דוקא את המגבלה שבהם.

רוצה לספר לך מה אני מרגישה כשהוא לא נמצא ולמה, רוצה לספר לך על הפעמיים הקודמות בהן זה קרה (בראשונה, נכנסתי לכלוב לראשונה בחיי) ועל למה ואיך דווקא הוא זה שנוסע ואיך נראית ומרגישה השבת הזו ועוד ככ הרבה.
ואני לא.
ובאותה מידה, גם לא שואלת את כל השאלות האלו אותך.

אני יודעת, בחושים שלי, שחלק מזה אתה יודע גם מבלי שסיפרתי (אבל מציק לי שאולי אתה חושב דברים שאינם נכונים או מניח דברים שגויים).
ועדיין, זה ככ שונה מכל הקשרים שלי עלי אדמות, בהם אני שואלת ומדברת ללא הרף ועל הכל והכי לעומק שאפשר.

זה משטיח את הקשר שלנו במובן אחד, ומעמיק אותו מאוד במובן אחר. אני חושבת ששנינו עומדים כל אחד על הקרקע של השני ומרגישים היטב מתחת לכפות רגלינו את זרימת מי התהום ותזוזת הלוחות הטקטוניים ורחש המילים השתוקות.

אני רוצה ולא רוצה להכניס יד עמוק לתוך הקרביים שלך ולדלות משם גוש אחרי גוש ולמשש טוב-טוב ולסדר את כולם יפה יפה על השולחן. כמו שאני יודעת.
אני רוצה ולא רוצה לספר לך את כל הסיפורים הידועים ועוד יותר את אלו שלא אבל יודעת שמוזר ככל שיהיה, ידיעתם לא תחדש לך דבר אודותיי. כי אתה יודע מהרגע הראשון ידיעה פרה-מילולית.

יש בזה משהו ככ קל. אחר ושונה מאיך שאני.

היסודות שלנו הונחו על גבי משטח הבטון של הייצוגים הבוגרים והשלמים שלנו, ולא נוצקו לתוך פירים עמוקים שחפרנו אחד בשני. ועדיין, אנחנו נוגעים זה בזו במעמקי אותם מכתשים, גם ללא ידיעה ברורה מה פער אותם ובאיזו שנה.

ויש בזה גם משהו עצוב.
אני יודעת שבעולם אחר, בזמן אחר, הייתי יכולה לקבל את כולך.