קשיח. פציח. שביר. קשיח.

לכתוב פוסט, זה להניח על השולחן פיסה ממני.
יודעת.
לוקחת בחשבון.
 
אני מבשלת אותו בתוכי, בשקט בשקט, באין רואה, וכשהוא מוכן,
אני חושקת את הבטן, עושה שריר, עוטה פוקר פייס על הפנים ומוסיפה עוד וויש מייק אפ ליתר בטחון, לטשטוש האפשרות שמישהו יראה שמשהו נגע בי
ומשלחת אותו לאויר.

 
לבקש ממך לערוך פוסט טרום שליחה?
הו. זה להכניס אותך פנימה, לאיפה שלאף אחד אין כניסה, לאיפה שרק אני נוגעת, ואין שם מייק אפ ושום כיסוי,
ושום הגנה.
 
תנועה גסה אחת שם,
ומיץ פטל בורח ישר חזרה למאורה.

ונועל.
 

🤷‍♀️
 
 

מי שחי עם משקפיים, יודע שהתנועה הראשונה, איך שפוקחים את העיניים בבוקר, היא לשלוח אוטומטית יד מגששת. למשקפיים.

ואני,
ביקיצות הלילה הולמות-הלב, נשלחת אוטומטית יד מגששת לטלפון. רק נוגעת, לרגע. אפילו בלי להדליק.
שם אתה.

קצת, נגיד, במקום לתחוב יד מתחת לזרוע שלך או מתחת לירך, להרגיע הולם או חלום סוער או נשימה 
או געגוע,
ולחזור לישון.

אצלנו בבית דיסה היתה אמצעי נחמה, תרופה מתקדמת לחולים (גוף ונפש, ההבדל היה רק ברמות הסוכר) וכלי אפקטיבי לביטוי דאגה.

סבתא שלי
היתה יוצקת כף דיסת סולת שבושלה בחמאה וחלב ועליה זרתה, בנדיבות, סוכר שנצץ כשנמס מהחום.

אל הצלחת התלוותה תמיד הדרכה: תאכלי מסביב מסביב. האמצע לוהט, הקצוות פחות.

פפפ.

זה היה קצת אבוד לי גם אז.
נכנֵסת ברבאק דוך לתוך האמצע הרותח,
בלי לחשוב על להסתובב קצת בשוליים הקרירים.

לפעמים מנַסה לייצר איטיות. להלוות עכבות. להכביד צעדיי.
זה אף פעם לא ממש מחזיק.

איתךָ, אלו לא רק הכוויות בלשון שמציקות לי.
זה פשוט, שקצת קשה להיות נשלטת חמודה ונזקקת כשכל המנח שלךְ הוא של טיל מונחה. מוח דוהר-לב שוקק-ופה שמשתף פעולה.

תאכלי מסביב, אני מנסה לשנן.
זה אף פעם לא באמת עובד לי, אתה יודע.

ודווקא כשאני רוצה להיות פחות,
שם, בדיוק שם, יוצא לי היותר.

נ.ב.
כשרצתה שנאכל, היא היתה מסיעה מזלג שתי וערב בתוך הדיסה, חורצת בה תלמים ומספרת על טרקטור שחורש בשדה ומרים בכפו רגבים, ישר לפה.
הטרקטור הזה חרש תלמים גם בפירה, באורז עם סוכר וקקאו, ובמוח שלי.
המילים שדה וטרקטור היו לי כבר אז כמו שערי כניסה לתוך עולם פנימי. עולם ירוק וזהוב וקצור וחרוש ושלי לגמרי.

והיום אני עסוקה בשאלה, האם אי פעם אוכל שוב לראות שדה, מבלי לראות בו אותך.

אצלנו בבית דיסה היתה אמצעי נחמה, תרופה מתקדמת לחולים (גוף ונפש, ההבדל היה רק ברמות הסוכר) וכלי אפקטיבי לביטוי דאגה.

סבתא שלי
היתה יוצקת כף דיסת סולת שבושלה בחמאה וחלב
ועליה זרתה, בנדיבות, סוכר
שנצץ כשנמס מהחום.

אל הצלחת התלוותה תמיד הדרכה: תאכלי מסביב מסביב. האמצע לוהט, הקצוות פחות.

פפפ.

זה היה קצת אבוד לי גם אז.
נכנֵסת ברבאק דוך לתוך האמצע הרותח,
בלי לחשוב על להסתובב קצת בשוליים.

לפעמים מנַסה לייצר איטיות. להלוות עכבות. להכביד צעדיי.
זה אף פעם ממש לא מחזיק.

איתךָ, אלו לא רק הכוויות בלשון שמציקות לי.
זה פשוט, שקצת קשה להיות נשלטת חמודה ונזקקת כשכל המנח שלךְ הוא של טיל מונחה. מוח דוהר-לב שוקק-ופה שמשתף פעולה.

תאכלי מסביב, אני מנסה לשנן.
זה אף פעם לא באמת עובד לי, אתה יודע.

ודווקא כשאני רוצה להיות פחות,
שם, בדיוק שם, יוצא לי היותר.

נ.ב.
כשרצתה שנאכל, היא היתה מסיעה מזלג שתי וערב בתוך הדיסה, חורצת בה תלמים ומספרת על טרקטור שחורש בשדה ומרים בכפו רגבים, ישר לפה.
הטרקטור הזה חרש תלמים גם בפירה, באורז עם סוכר וקקאו, ובמוח שלי.
המילים שדה וטרקטור היו לי כבר אז כמו שערי כניסה לתוך עולם פנימי. עולם ירוק וזהוב וקצור וחרוש ושלי לגמרי.

והיום אני עסוקה בשאלה, האם אי פעם אוכל לראות שדה, ולא לראות בו אותך.

נחל רחף.

קדמה לזה תחושה חזקה שאני חייבת משהו להתגבר עליו.
משהו לפחד ממנו במידה. קצת לנשוך שפתיים.
אולי לא קצת.

החלטתי
וזהו.

ומהרגע שהחלטתי, בערה בי אש, לא ראיתי בעיניים והשתקתי לבד פחדים קטנים שבצבצו.

כשהגענו לנקודת ההתחלה, התלהבתי כמו ילדה. דילגתי בין הקסדות והרתמות ובקול בוטח אמרתי למדריך: יאללה, ברבאק, נעשה גם את העליון וגם את התחתון, הא?

חצי שעה אחכ
טיפוס קשוח ובלתי מתפשר במעלה ההר, הותיר אותי המומה לנוכח אי היכולת שלי.

עצרתי. ניסיתי להסדיר נשימה. כשלתי בזה. שתיתי. לגימות קטנות. התפללתי. הרבה. המון. חנקתי דמעות.
ופחדתי.
מאוד.

לא פחד כיפי. פחד מפחיד.

שתקתי אותו והחבאתי חזק וניסיתי לשכנע את אלוהים שלא ייקח אותי ככה. איזו פדיחה. למות כי הייתי מספיק סתומה לצאת לטיול הזה.
ראיתי את הכותרות. "אישה בשנות ה40 לחייה מתה ממכת זחיחות ורהב".

אבל אחכ כבר לא צחקתי. בכלל. רק שיניים-נושכות-שפתיים-חרבות, רק עוד צעד, רק עד העיקול, רק לא להישבר.

והיה את הרגע הזה, שבו אמרתי לעצמי, זהו.
תודי. את לא יכולה יותר. וזה בסדר. זה בסדר. מותר לך.
תרדי.
תחזרי חזרה.

מותר לעזור לך קצת? המדריך שאל, ואני, שכבר לא יכולתי לדבר, רק עשיתי כן עם הראש.
ולא אמרתי לו, שאףאחד לא שאל אותי את זה.

אפעם.

(או שאולי לאף אחד לא נתתי? נו, לא משנה עכשיו)

משם, התקדמתי לאט, עצרתי המון. לא נשמתי, הדופק השתולל, זה כאב.
עוד מטר ועוד מטר וכושלאמאמא של העליה הזו
שהיתה יותר חזקה ממני.
בהרבה.

הגעתי למעלה.
אני חושבת שרק שעה אחכ, לתוך הנקיק, הצלחתי להשלים נשימה ראשונה עד הסוף שלה.

שיעור בענווה, דרך הרגליים.

** צ'ופר לתלמידה 1: סנפלינג מטורף בגבים

** צ'ופר לתלמידה 2: אני בת 47, ופעם ראשונה בחיים שמישהו לקח לי את התיק.

אישה ואיש
נפגשים ביער.

זה לא סשן בדסמי וגם לא רומנטי. הם נפגשים אחרי כמה סערות שטלטלו את הספינה שלהם, והם באים ליער הזה
עם מברגים ומפתחות שוודים וקורות עץ.
הם באים לתקן.
לאחות שברים.
למלא סדקים.

ואין להם בכלל מושג שבעשותם כן, הם מצפים ומדפנים את התיבה שלהם לפני חתיכת מבול שבו יפרידו ביניהם קילומטרים של בידוד.

אישה ואיש
ביער
ועל מצע העשב הירוק-ירוק נפרשות מילים חותכות, ספוגות כאב, ושתיקות יש שם לרוב.

מסביבם מציצות עדיין רקפות-של-סוף-עונה, אבל דעתם אינה נתונה להן.
בכלל.

השמש יוצאת פתאום, מחייכת מדי, ושניהם פושטים. היא מעיל סגול והוא סוודר. בורדו.
בהיסח הדעת הם מניחים את בגדיהם על העשב.

יש רגע כזה שבו האיש מתכופף מאחורי האישה, ובלי מילים, בוחש באצבעותיו בשערה.
ככ הרבה רוך יש בתנועות שלו ואת מגעו הזה על הקרקפת שלה היא
תרשה לעצמה להרגיש
רק ימים אחכ.

ויש רגע כזה שבו עומדים שניהם
ומה שהוא אומר מקפל אותה
מכאב.
ליטרלי.
וככה, מקופלת מהבטן, היא משעינה את המצח שלה על החזה שלו
וכמה זה בלתי אפשרי שמה שפילח אותך ומה שמנחם אותך נמצאים בתוך אותו חזה.

פתאום
טלפון מצלצל ועניין חשוב שדורש התקפלות
בטרם עת
וכלי העבודה נאספים בחופזה והאיש והאישה עוזבים את הדשא והסלעים והפרחים והמילים שנאמרו ואלו שלא
ונוסעים במהירות איש לדרכו.

סוודר בורדו ומעיל סגול
נשכחים מאחור.

כמה שעות אחכ השמש מסתלקת והשמים מתקדרים וסופה הזויה בעוצמתה מטלטלת את האזור ועוקרת עצים וממטירה גשמים בלתי פוסקים למשך כמה ימים.

כשהסערה שוכחת, אישה חוזרת ליער.
מעיל סגול תלוי שם על עץ וסוודר בורדו מכודרר על האדמה מתחתיו. הוא ספוג מים ומנוקד עלים ובוץ.
אישה אוספת את הסוודר בשתי ידיה, משחילה למכונת כביסה עם חולצות ביתספר וגרביים ומגבות מטבח וטרנינג וחולצת שינה שלה, בכחול מהוה.

אישה עומדת מול מתלה כביסה
ובוהה בסוודר בורדו
מתנפנף
ליד בגדים.

אישה טומנת סוודר בורדו בארון בגדים, במדף חולצות. שלה.

היא תתנחם בו לא מעט כשיומיים אחכ יוטלו סגרים והרחקות
והם לא יפגשו שלושה חודשים.

שלושה חודשים קשוחים ככ,
מאתגרים, עמוסים בגעגועים ודלים במילים.

אולי לפעמים האישה תפתח את הארון, בלי שום צורך, רק כדי לראות סוודר בורדו מציץ מבין חולצותיה.

המגיפה חלפה, המים כלו, הספינה שרדה.

אישה עומדת להחזיר לאיש אהוב סוודר בורדו

והיא נכספת אליו

עד העצם.

עַכְשָׁו, כִּשְׁהָמִים לוֹחֲצִים בְּעֹז
עַל קִירוֹת הַסְּכָרִים,
עַכְשָׁו, כְּשֶׁהַחֲסִידוֹת הַלְּבָנוֹת, הַשָּׁבוֹת,
נֶהְפָּכוֹת בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ לְלַהֲקוֹת מְטוֹסֵי סִילוֹן,
שׁוּב נָחוּשׁ כַּמָּה חֲזָקוֹת הַצְּלָעוֹת,
וְכַמָּה אַמִּיץ הָאֲוִיר הַחַם בְּתוֹךְ הָרֵיאוֹת,
וְכַמָּה הֶעָזָה נְחוּצָה לֶאֱהֹב בַּשְּׁפֵלָה הַגְּלוּיָה,
כְּשֶׁהַסַּכָּנוֹת הַגְּבוֹהוֹת מְקֻמָּרוֹת מֵעַל,
וְכַמָּה אָהֲבָה דְּרוּשָׁה
לְמַלֵּא אֶת כָּל הַכֵּלִים הָרֵיקִים
וְאֶת הַשְּׁעוֹנִים שֶׁהִפְסִיקוּ לִמְנוֹת זְמַן,
וְכַמָּה נְשִׁימָה,
סוֹפָהּ שֶׁל נְשִׁימָה,
לָשִׁיר אֶת שִׁיר הָאָבִיב הַקָּטָן.

(יהודה עמיחי)

**מחר משחררים אותי לטבע

איזה שולט-על
היה הוירוס הזה.
בחיי.

בהתחלה, ככל נשלטת-בלתי-נשלטת המכבדת את עצמה, עוד נאבקתי.
מתחתי גבולות, ירדתי בוואדיות ועליתי בהרים והתקרבתי קירבות דווקאיות לאסורים עלי.

כן, עוד היה שם מאבק
בהתחלה
עד שבא הקנאק
והרפיתי.

פסקתי מלבעוט ולמתוח ולחרוץ לשון, והייתי טובה.
מאוד.

התנהלתי בתוך המציאות החדשה בעיניים פעורות של מי שנכנסה כרגע לעולם חדש.
ככ חדש.

עולם שבו מישהו אומר לי
מה לעשות
ואני
מצייתת
לו
בשקט.

וכמה שקט היה שם.

אני
לא מחליטה על מהלכים גדולים, מותרים לי רק
צעדים קטנים,
הגבולות משורטטים
והם קשיחים
ואני יכולה לנוח
בתוכם.

אני-לא-אשים-מסכה-אני-לא-אשים-מסכה,
שמה מסכה.
אני-לא-נושמת-אני-לא-נושמת-אני-לא-נושמת,
נושמת**,
והנה, מה שהתחיל בפאניקה וסירוב עיקש הסתיים במסכה תכולה ואהובה, מקושטת פרחים קטנים והיא שלי. ורק שלי.

בשקט,
אני עומדת ומרכינה מעט את הראש
מול השומר שמודד את החום
ומחכה לפגוש בעיניו הטובות, מזהה חיוך מתחת למסכה. בזוויות העיניים.

מדי פעם, היו משימות קטנות.  תשיגי 20 ביצים. תמצאי 6 מסכות שוות. תצליחי להתפלח להורים שלך בלי לחטוף קנס.
ביצעתי הכל.
הוא אומנם לא כתב כלום, אבל אני ידעתי שהוא גאה בי.

והוא הכאיב לי לא מעט.
מנע ממני את האביב וגזל ממני את הפריחה ותלש ממני מגע וצלף בי בשוט של פחד בכל פעם שכמעט התפלק לי חיבוק.

וכשהיה לי יותר מדי, ככה סביב יום העצמאות, הוא הבין, וראה, שקשה לי.
כזה רגיש הוא היה. רגע לפני שבירה, הוא זיהה. לא דיברנו קודם על גבולות וקווים אדומים, ובכז הוא ידע מתי לעצור. ולסגת.

הוא היה דיסקרטי, ואת הסימנים שנותרו בי אף אחד לא רואה, מלבדי.

וזהו. כנראה שזה נגמר ביננו. 
הוא ידע להיות קשוח, זה אין ספק, אבל בכל החלק של מילים טובות ואפטר קייר יש לו בהחלט מה להשתפר.

תודה, שולט הזוי, שבאת. ושהלכת.
אזכור אותך תמיד בגעגוע מהול בפחד.

כמו שצריך.

**הערה לשיפור לגל הבא:
אם רק הוא יזכור לומר לי, בחדשות של תשע או בעדכונים בynet או בכל דרך שיחפוץ: תנשמי.
זה, יהיה ממש נפלא.

בְּאוֹתוֹ גִּלְגּוּל קָסוּם
הָיָה בִּי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
חֹפֶשׁ שֶׁל שָׁמַיִם
הָיָה בִּי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
חֹפֶש שֶׁל יָם
חֹפֶשׁ שֶׁל שָׂדוֹת
וְחֹפֶשׁ שֶׁל אֵשׁ

הָיוּ בִּי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה גַּעְגּוּעִים
...
שֶׁיָּכֹלְתִּי לָשִׁיר
אֲפִלּוּ בִּכְלוּב.

בְּעִדַּן הַכְּנָפַיִם
יָכֹלְתִּי לַדוּר
בְּחֶדֶר סָגוּר וּמְסֻגָּר
אֶלֶף שָׁנִים
בְּלִי לְהִנָּתֵק מֵאֱלֹהִים.

עַכְשָׁו צְרִיכָה אֲנִי
אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים
שֶׁקַּיָּמִים הַשְּׁחָקִים
אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים שֶׁקַּיָּם הַיָּם
אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים שֶׁקַּיֶּמֶת הָאַהֲבָה
עַכְשָׁו צְרִיכָה אֲנִי אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים
שֶׁקַּיָּמִים
הַגַּעְגּוּעִים.

(זלדה)

התגלית הגדולה והמרשימה ביותר שבאה עם הניתוח הקיסרי היתה ההבנה (הכואבת) שכל שריר בגוף וכל פעולה קשורים, איכשהו, לשרירי הבטן.
כולל פיהוק, גיחוך או מיצמוץ.

ואז... אתה.

לוקח לי זמן להבין
איך
כל דבר שקורה איתך
בסוף מושך לי באיזה חוט של צורך

איך כל תנועה מגושמת או אבודה שלנו במרחב הסיזיפי הזה של קשר מאותגר-מרחק ומאותגר-חיים, מותחת בסוף עוד קוּר של געגוע

איך מכל בליץ אנחנו בסוף מגיחים, יורקים שאריות מסמרים ופסולת בניין ובעיניים סומות מאבק מגששים וכובשים (עוד) נתיב לא מסומן לקירבה

ואיך גם הסערות, כשהן מתעייפות, עוגנות בסוף בנמל הבית

ואיך כל מערכה כזו, לוהבת וכואבת ככל שתהיה, מתנקזת בסוף לגעגוע
ולצורך שאין לו בכלל מילים
ויא אללה כמה מלל יש בסערה
וכמה שקט בא אחריה

וככ אני מצטערת שאת הדפנות הקשיחות שלי אתה פוגש במלוא עוצמתן
ואת הרך שלי שבא תמיד אחכ,
אתה פוגש ככ מעט.

** אני יודעת שזה נראה כמו מעשה לא נבון במיוחד, לדחוף את היד שלך לתוך מה שהיה לפני רגע לבה רותחת,
אבל נראה לי שאתה כבר יודע
איך למגעך היא הופכת
למיץ פטל.