לפני 4 שנים. 10 ביולי 2020 בשעה 16:17
הרבה פעמים ב3 שנים האחרונות אני אחזור אחורה בניסיון לאתר את הנקודה שבה נפלתי בשבי.
מה זה היה הדבר שאמרת שפגע לי בול בפוני או השיר שצרפת או חדות מילותיך או רכות הכינוי שהדבקת לי כמעט מהתחלה, או כל אלו יחד.
או אולי כשאמרת לי שיש לך שני חלומות להגשים כשתגדל, ואחד מהם הוא להיות המשלח בראש מגלשת המים בלונה גל (ש"בודק" אותה בעצמו אחת לחצי שעה).
רק כמה ימים אחכ, ביום כיף מהעבודה, הבריכה כולה לרשותנו ומבקשים ממני להיות המפעילה של המגלשה. כשאני מטפסת לראש מגלשת המים הגבוהה ועל פניי חיוך מפגר ממש, אתה הראשון שאני רוצה לספר לו את זה. ושאני יודעת שיבין. את כל השביל שהרגש שלי הולך בו באותם רגעים, לכל אורכו. all the way long.
ולא ידעתי, בכלל, שהידיעה הזו עוד תחזור ככ הרבה פעמים. עד שאפסיק להאבק בה.
כך או כך, שלוש שנים אתה ואני מתנהלים משתי גדות. מרוחקות עשרות קמ זו מזו. מה שלא מפריע לנו לעלות על גדותינו לעיתים די קרובות.
מנהלים שתי גדות ומתנהלים ביניהן ולעיתים רחוקות נפגשים על גשר, לשעתיים או שלוש.
ואחרי שלוש שנים, ביום בהיר אחד של חודש יוני, אנחנו נפגשים
על אותה גדה.
מעלינו מסוככים ענפי אקליפטוס ועל דפיקות הלב מכסה זרימת הנחל,
באף ריח עצי תאנה ובבטן מהומה.
אנחנו...על אותה גדה.
קרובים. רואים אותנו בחיים שלנו האמיתיים.
כל אחד עם ילדיו, כל אחד עם תרמיליו על כתפיו.
כן. כמה אני רוצה באותם רגעים שהיד שלך תתהדק על הזרוע שלי ותגרור אותי (לא-בלי-מחאות) מאחורי העצים ואי אפילו לא אוכל לנשום, שלא לדבר על לצעוק (חמודים, אמא כבר חוזרתת) כי השפתיים שלך יכסו על שלי והאויר שיכנס לי לריאות יבוא רק מאלו שלך
ולא יהיה לי אכפת שקליפות עץ דוקרות לי בגב כי בין הזרועות שלך הרבה דברים הופכים לשוליים.
אבל
וזה מה שמפחיד, או עצוב, או שניהם, ומדיר שינה,
יותר מהתיאור המלבב הזה פה,
אני רוצה לטפס על האופניים לצידך, ולדווש הלאה. קדימה. לראות את הפנים שלך כשאתה רוכב ואת הפנים שלך כשקשה בעליה (סתם, לך אףפעם לא קשה) ואת הפנים שלך כשאנחנו בתוך חורשת הצפצפות השקטה ששומעים בה רק מים וציפורים ואת הפנים שלך כשאתה מסביר לי איפה נמצא מה ואת הפנים שלך כשאתה מזנק למים.
כי אתה מבין?
אני כבר יודעת איך נראים הפנים שלך כשאתה משתוקק אלי ואיך נראים הפנים שלך כשאני מצחיקה אותך או מקשה עליך או אוהבת אותך ואיך נראים הפנים שלך כשאתה בתוך הפה שלי ואיך נראים הפנים שלך כשאתה גומר. וגם ברגע שאחרי.
אבל החיים, הם אלו שאני מחמיצה איתך.
רציתי לאסוף לתוכי תמונות זיעה וצהלות ואנחות ולגימות ושערות רטובות וחולצה נדבקת לגוף.
רציתי לשמוע את הקול שלך קורא לי בנחל: בואי, זה לא עמוק, ולשמוע את הקול שלי אומרת לך : יו, תראה, הנה שיח פטל ויש עליו עוד פירות!
רציתי להתקיל אותך בשם של ההר הזה או האחר ורציתי להתווכח איתך על פרט היסטורי במור"ק של איזה תל ורציתי שתהיה גאה בי כשאדע ורציתי לשיר בקולי קולות את כל המילים של כל השירים בעולם ורציתי לשמוע את הקול שלך מצטרף והרוח מערבבת את הקולות שלנו ורציתי שהעייפות תניח אותנו מתחת לאיזה עץ וכשהראש שלי על הבטן שלך וזה יהיה הכי פשוט בעולם.
רציתי להרגיש את הרוח של הגולן עוברת ככה בין שנינו
ויותר מכל, את השמש הזו של אחר הצהריים מלטפת אותנו. מאירה את הכתום השונה שבשערותינו באור הרך הזה של שישי אחהצ.
אתה מבין?
זה הכלוב פה, בן אדם, פור גוד האבן סייק.
הייתי אמורה לכתוב כאן מילות תשוקה ולתאר איך אתה מלהטט בי כאב ונחמה
ומה שמדיר שינה הוא
שיותר משרציתי להרגיש את הידיים שלך עלי, או בתוכי, שם בין העצים,
רציתי להרגיש את החיים איתך.
זה.
