|
|
|
יאללה, כוסומו, הוא אמר, מכפתלי שחם יולי-אוגוסט בחוץ
ושאין טיפת גשם באופק
לאכפתלי, אני יוצא החוצה.
חייב.
חייב לנשום קצת
חייב להריח
חייב לזוז
חייב להתבונן
מקרוב
חייב לזחול פה איזה דרך, בשביל הנשמה
להשאיר אחריי איזה שובל רירי
חייב להרגיש
חייב
להוציא את האף שלי
קצת
מהשיריון
להזכיר לעצמי
שאני יכול.
הציניות ואני חברות טובות. ממש.
שומרות אחת לשניה על התחת כבר שנים.
שנה לתוך הכלוב אמר לי מישהו חכם: אַת והציניות זה לא ישות אחת. היא חלק ממך, אבל את יכולה גם לפעמים בלי.
וזה נכון. אני יכולה.
אלוהים וכלובי עֵדַיי, שניסיתי. להחלץ קצת ממנה.
אני יכולה לפשוט אותה לרגע. וגם להרבה יותר.
לאפשר
לבטן הרכה להציץ
לבנה וחשופה.
ואז, כשבא אגרוף
מהר מהר לעטות אותה שוב שלא יכאב ככ, לדפן, להמיר עלבון במילים חדות, להמיס כאב בחומצה צינית.
ואז, כדי שהעולם לא יתרוקן לגמרי מתכולתו הריגשית,
פושטת אותה קצת. בחזרה.
פוערת בה סדק.
וככה
עוטה-פוערת-עוטה
פוערת, מניחה ריבה בצנצנת, אוספת צדף, פורמת לאט אצבעות יד שנקפצה, שומטת חולצה מעל עצמות בריח, מרשה לעיניים להיפתח, wide open
וגם ללב
מרשה למוח לבטוח, ממש.
כאלה מין.
נגיד, כשמישהו אומר לך: 'אני מבטיח' ואתה פשוט, אין דרך פחות מביישת לומר את זה, מאמין.
כשהיינו קטנים היינו יושבים על אדן החלון הגדול בסלון, מחכים לאבא שלי שיחזור מהעבודה, מנדנדים רגליים החוצה בין האדניות, סופרים מכוניות אדומות.
אבל הוא תמיד בא.
להאמין-ואז להיווכח שלא-ואז להיטמטם מהטמטום של עצמך ולאכול את כל הסייקל עד תומו
והדבר היחיד
שאפשר אז לעשות
זה רק ללבוש אותה שוב, מחדש.
ללבוש
לפשוט
ללבוש
לפשוט
כמו ים-יבשה אכזרי של ההגנות.
אני לא אקרובטית. בכלל. עייפתי וכל הגוף שלי כואב מהתנועות החדות ומהנפילות מהקורה ויש לי סימנים כחולים all over אבל לא כאלה שקיבלתי בטוב וכאלה שאף אחד לא מלטף ואני רק רוצה להצליח לנשום אויר-לא-ציני דרך קשית
ולהניח לי קצת
להיות.
שיר ותמונה לא ציניים בכלל, לאיזון ונחמה:
ושוב ירדה עלינו שיירת חסידות,
בדרך מן השלג אל השמש.
ובחולצת שבת הלבינו השדות,
לקראת הסתיו ארצי חמה נושמת.
הנה יורד הסתיו עם השקיעה העצובה,
על דרך העפר ועל עקבות האהבה.
על מרחבי השלף ולובן הכותנה,
על פני האנשים צרובי הקיץ.
(יורם טהרלב)
ככ בקלות ניתן להרגיע אותי.
כמה מילים טובות ,מהסוג הטוב-חזק-נדיב, ואני מים. שקטים.
אני לא כבדה שם, במקום הזה
זה רק
אתה
שמכביד ליבך.
אותו שביל-תקשורת שעל גבו אפשר לפגוע, שבו נאלמים ומוחקים ושותקים,
בדיוק דרכו אפשר גם להרגיע.
לגלגל מצידו האחד לצד שני כדור נייר קטן, מקלעת מילים מאולתרת של כנות וחום. וזהו.
אני לא כבדה שם.
ואני טובה שם.
מאוד.
אני טובה.
הנה, אמרתי לי.
אם, נגיד, הייתי חיה בימי הביניים.
אוי, זה היה נגמר ככ רע.
ולא רק בגלל שהייתי צריכה להידחס לתוך מחוך ולהדס בחצאית קרינולינה תפוחה עם 10 תחתיות+עיגול מתכת.
זה, לכשעצמו, היה גומר אותי עוד לפני גיל 20, סביר להניח.
אלו התכתיבים.
הם היו הורגים אותי. חזק ולאט ובטוח.
אסור לך ללמוד ולבחור ולדבר ולהתבטא ולהשפיע, כי את אישה
או כי את צמיתה ונתונה לחסדי הפאודל (שהיה בא רכוב על סוסו ודוקר בדרך, להנאתו, 2 מבני משפחתך)
או כי את משרתת חסרת מעמד וחסרת משמעות קיומית מלבד, ובכן, היותך משרתת
או כי את בת אצולה שחייבת להיות כפופה לכללים נוקשים וסתומים שמטשטשים את אישיותך ומוחקים את זהותך עד שלא נשאר ממנה כלום זולת היכולת לצחקק בחינניות.
הייתי מתה.
או מועלית על המוקד.
הראשון מביניהם.
ואם היה בא אביר עוטה שיריון ועטור חרב, ומבקש לקחת אותי על סוסו לעבר השקיעה ולעבר העתיד בו הוא ישא אותי על כפיים (שמשמעות הביטוי, תכלס, היא לנתק אותי מהאדמה, ולהחליט עלי הכל) ויטע אותי כקישוט בעולמו,
סביר להניח שגם לזה, הייתי מסרבת.
אבל
אם נניח, תאורטית,
היה מובא לידיעתי
שיש חדר כזה בטירה של האביר,
שבו הייתי יכולה
מעת לעת (!)
להיות קצת חמודונת סמוקת לחיים, שנבהלת (בחן, כמובן) מצילו של האביר הקרב,
והיא חסרת אונים וחסרת מילה וחסרת שליטה 24/7, על הכל, וחסרת קול רם של מ"כית טירונים
והיא נשענת בריפיון אחורה, על הספה המרופדת, גב היד מוצמד למצח,
ומהפה החמוד שלה יוצאת אנחה קטנה
וחמודה,
סביר להניח שהייתי
נענית.
2קרדיטים:
* לזה שבהינף 2 מילים ("מעמדות קדמוניים") הצית בי את הפוסט הזה
* התמונה- מתוך "ממים אמנותיים".
אני ממלאת שקית של 'מכבי' בחפיסות תרופות שקיבצתי ממגירות שונות בבית (לא, אם אשַׁאֵל לא תהיה לי דרך להסביר מדוע הם זקוקים לדקסמול-קיד, אבל אאלתר) ונוסעת להוריי.
עיביתי את האליבי בכך שפיזרתי באוטו פשטידה, פרחים, עוגה וחצילים ממולאים.
אם אני כבר גונבת את הגבול, אז בקלאסה.
למזלי, אף מחסום לא עומד בדרכי ואף שוטר לא טומן את אצבעו בעוגה שלי (כן, עוגת שזיפים, אבא שלי אוהב מאוד, אדוני השוטר).
את חדר המדרגות של הוריי מקשטים שלטים שתלינו להם לפני ליל הסדר.
חגשמח ומתגעגעים ו'באביב אנחנו נשוב בחזרה' עם פרחים שציירתי מסביב. מה חשבתי לעצמי?
על איזה אביב דיברתי?
מטומטמת. כמו תמיד אני קודם כל חולמת ורק אחכ בודקת את המבצעיות של הדברים.
גם אז, בפסח, הלב שלנו כאב והוא כואב גם עכשיו.
כאב עמום כזה, לא חד ומדמם. הם בסדר, סכה. שמחים בחלקם ומנסים להפיק את המירב מהתקופה. שומעים שיעורים בזום, צועדים בשבילים הנסתרים יותר של הפארק שקרוב לביתם, לומדים עם הנכדים בזום, חולמים על ימים אחרים.
אבל העדר הפעילות השוקקת והעדר החיים השוקקים מביתם, מחוויר את פניהם ומקליש את שיערם ומקהה את הברק מעיניהם.
הם שמחים לראות אותי בדרך ששוברת את ליבי. ממש.
על המקרר שלהם מגנטים מלאים ילדים ונכדים ועונות מתחלפות וחגים וברכות ושמחות וקולות וצהלות וחיוכים, עד לנקודה מסוימת בזמן. כמו רכבת ששועטת ונופים מתחלפים ובום. היא עוצרת בחריקת בלמים.
מפּורים, אין עוד מגנטים. כמו הכל קפא שם.
אני מפזרת על השולחן את כל האליבים לבואי ואבא שלי, עם כפית ביד, לא מתאפק.
הם קצת ילדים ברגע הזה. עולצים ולא יכולים להתאפק ומפזזים ונדמה שעוד רגע יַראו לי ציורים שהכינו בסגר.
הם לא.
הם מראים לי את הדלתות החדשות שהתקינו, אלה שהוזמנו לפני פרוץ הקורונה.
אלו דלתות עם טריקה שקטה, אומרת אמא שלי, החלפנו כי הילדים תמיד טורקים את הדלתות. ועכשיו, היא מוסיפה, אין אף אחד שיטרוק.
טריקה לא שקטה בכלל על הלב שלי.
אני מדברת בשטף ומחליפה סיפור באחר וממלאת את המרווחים בצבע רק כדי לא לבדוק מה אשמע אם ישתרר רגע שקט.
כשהדלת נסגרת אחריי עוד אפשר לשמוע את הקול שלי מהדהד בחדר המדרגות, את ה'חג שמח' שנאמר ב3 טונים יותר ממה שהיה מגיע לו. ה'חג שמח' שלי קליל, אבל בין הצלעות יש לי בטון נוזלי והנשימה שלי כבדה.
רגע לפני שהאוטו נמלט לכביש המהיר, אני עוצרת אצל סבא וסבתא לביקור קצר. שלום-שלום וזהו, לא אספיק יותר חבר'ה, אני אומרת להם בליבי. יש לי עוד מחסומים לעבור וסוכה לקשט וחולצות לגהץ ולב לנחם.
אני לבד לחלוטיןןן בבית הקברות, משייטת על גלי ציוץ ציפורים בשבילים המוכרים
ומופתעת ככ למצוא דווקא שם, משום מקום ומכל המקומות, רגע שמחלץ ממני חיוך ושופך לי קצת אופטימיות לצינורות ומרחיב את הצלעות
ודווקא שם,
אני נושמת
עמוק.
אמרו מתי קץ הפלאות, אמרו מתי קץ הימים
הלא מדבריות שלמים
יש לעבור בניד עפעף שבין הקיץ והסתיו
פגשתי השבוע מישהו מכאן (מהחיבורים הפסיכיים-בעומקם שרק הכלוב יכול לזמן) בנסיבות עצובות מאוד, אני עם משפחתי והוא בתפקיד. אני, נשענת על עץ, נאבקת בדמעות והוא, עומד מרחוק.
אני כבר די גדולה ואפחד לא שומר עליי מלבדי, אבל כשיומיים אחכ הוא כותב: שתדעי, לא הורדתי ממך את העיניים,
זה אגרוף ישר לבטן.
מישהו, לרגע, שמר עלי.
תיכף ימלאו לי פה 4 שנים שהיו כמו סדנא אינטנסיבית לחישול לבבות, ועדיין, בכל פעם שמישהו מכאן, אפור או זהוב או כסוף, חובל או חובלת, נקשרת או נקשר, מניחים אצלי בתיבת ההודעות איזו פיסת לב, או שואלים משהו בחום, אני מתרגשת מחדש.
אני יודעת מי אני. ומה ערכי.
ועדיין, כשמישהו אומר לי משהו עליי, כשלרגע אני רואה אותי משתקפת בעיניי האחר,
זה מעביר לי ליטוף על דופן הלב.
יש לי חברים שהקפתי את עצמי בהם לאורך השנים, אבל לא דמיינתי שדוקא פה אפגוש מישהי שכל (!) בוקר תאיר (!) אותי עם ה"בוקר טוב אהובה" הזה שלה, זה שהטון שלו עולץ ב'טוב' ומושך את ה'אהובה' לשתי שניות מתוקות.
(ותודה לזה שחיבר אותנו)
אני באה והולכת ובועטת ונאחזת בחלום שגלום פה ומתנתקת ומתחברת ונמלטת החוצה מבין סורגי הכלוב ואז בשקט משתחלת ונדחקת ביניהם בחזרה כי רק מגע אנושי מצליח לבקוע חומות.
שנה שנהיה בה טובים
זה אל זה.
**הבלוטים הראשונים של העונה. אף פעם לא אפסיק לחלום.
לאורך כביש הסרגל שדה תירס שהירוק-ירוק של גבעוליו יבש והזהיב.
כמה קילומטרים משם, שדות שפוכים הרחק. ריבועים ומלבנים חרושים (ואפילו אחד עגול) ובריכות דגים וטרקטורים. העמק פרוש, מעולף בחום הלוהט של הצהריים.
סוף הקיץ עכשיו, ותמיד היינו מגיעים לרגע הזה צרובי שמש, העור מקומט ממים, בגדי הים מרוטים, בבית פזורים תרסיסי הגנה ריקים ותיקים מאובקים שקרקעיתם מרופדת חול ותפוצ'יפס.
ובכל כיס של כל מכנס יש צדף. או עלה. או חלוק אבן.
טיול אחרון לקיץ הזה, שככ הרבה התנקז אליו.
מישהו בנחל אומר שהוא ראה כבר חצבים ואני רוצה להרוג את המישהו הזה, תשתוקתפהשלך, מה חצבים עכשיו.
כבר סוף הקיץ, ולא גמעתי רבע ממנו.
עוד לא נרטבתי די ולא שאגתי די ולא הזעתי די ולא ראיתי די. בכלל.
אני כמו מכונית דולקת שהמנוע שלה נוהם, בחנייה. פול גז בניוטרל.
איזה מין קיץ זה היה.
להגיע לסתיו, ימים מתקצרים וחצבים ושיר תשרי, בלי עתודות של חוויות שמשיות עליזות לימים אפורים, זה קשוח.
ומה עכשיו.
באלה הידיים עוד לא טרפתי די והחורף, הוא מפחיד אותי מדי
לבן-אדום-לבן
לבן-כחול-לבן
לבן-כחול-כתום-לבן
לבן-ירוק-לבן
אבולוציה של ישבן שהוצלף
ביד טובה וחמה וחזקה
ושומרת.
אי קטן של מחצלות
בים של חושך
כריך עם חביתה, במבה, אדממה, עקרבוטים מלחשים סביב, צחוק, ידיים גדולות וקטנות משתרגות, יללות תנים רחוקות ואז קרובות,
ורק מדי פעם פורצות מכל מיני שום-מקומים חשוכים שאגות, כשמטאור צולל מותיר שובל זוהר.
והאויר הזה, טוב ונעים ומלטף,
הוא ספוג-כמיהות ורוטט ממשאלות שנלחשות בשקיקה שתוקה
וחוצות את שמי המדבר מקצה לקצה באלפי שובלים בלתי נראים רק לעין בלתי מבקשת.
מטר משאלות, אוגוסט 20'
מילות. מפתח.
מה מטריד אותי?
נכון כשאת לובשת כזה שיריון מעור של דרקון
עם קוצים של דרקון
ומשמיעה קולות מפחידים של דרקון
ואז
כולם חושבים שאת דרקון?
אז זה.
זה מה שמטריד אותי.
שכולם קונים את זה. לגמרי.
מה מניע אותי?
להרגיש.
לחזור להרגיש.
את כל הדברים שטמנתי.
את הדברים הקטנים אני מרגישה. תמיד.
2 אנפות בלגונה של חוף הצוק שניה אחרי הזריחה וחמניה דקיקה ופרטית שצמחה בעציץ מקרי ורוח שמניעה גבעולי חיטה ונצנוצים של שמש על המים אחהצ והמתדלק שחייך אלי בלי תמורה-
את אלו אני לא מחמיצה.
אבל הכבדים יותר...הם חמקו.
פגיעוּת וחולשה ובושה ורוך ועוד כמה אומללים נקברו מתחת שיריון של דרקון וערימות של בטון ומסמרים.
לא לפחד לבוא איתם במגע (מנחם).
זה מה שמניע אותי.
מה מפחיד אותי?
שכשאגע בהם, אני אהיה שם לגמרי לבד.
זה מה שמפחיד אותי.
אכזריות, גם היא מפחידה אותי. אבל זה פחד אחר.
שמבריח. רחוק.
אז מאכזריות אני בורחת.
גם מאדישות, אטימות וקור.
הם מחוררים אותי וכל החום שלי בורח החוצה.
מה התשוקות שלי?
קשיחות ורוך.
במנעד ביניהם נמצאת הנביעה.
הבעבוע. הצורך.
כאב ונחמה, ציניות וחמלה, ה-ווווששש של צליפת שוט וה-ששש המרגיע,
יד אחת חזקה על הצוואר, ואחת רכה על הלחי.
כל התשוקה שלי כולה, בנשימה אחת.
וחום, כזה שלא שורף ת'יד אבל שאתה לא צריך זכוכית מגדלת בשביל לזהות אותו, זה הקריפטונייט שלי.
משם באתי
ורק לשם אני הולכת.
מה החלומות שלי?
להיישיר מבט, ולמצוא מולי עוז וביטחון וטוב ועיניים צוחקות.
שהתוך הרך שלי יהיה החלום הרטוב של מישהו שיגמא את המרחק אלי בכמה צעדים ויסגור עלי, בכף יד גדולה.
וחמה.
אלו החלומות שלי.
מה מטריד אותי?
חוסר אותנטיות יכול להיות מצחיק (בצד הנפוח של הרצף) ויכול להיות מטופש (בצד הלא מודע לעצמו של הרצף).
קלישאות, מריחות, שקרים וזלזול, אלימות לשמה, התעלמות לשמה, אלו הדברים שמטרידים אותי.
מה מצחיק אותי?
הרעיון של שימוש באמירות גנריות כאמצעי להשגת קירבה מצחיק אותי.
גם מאמצים ליצירת רושם, מצחיקים. אבל שם יותר משאני צוחקת, נכמר לי הלב.
והיהודים באים והגששים ותום יער ושני כהן ואילן פלד ואודי כגן. מצחיקים אותי. מאוד.
לצחוק, לקטון, לבטוח, להרגיש, לכאוב, לאהוב, להתמסר, להשיב על כל אלה ביד רחבה.
נעים מאוד, שדה משחת.
