שעת נעילה. זה כבר הפרק השלישי שיד אחת שלי אוחזת, חזק, בזרוע של זה שלצידי ויד אחת מנסה לאטום את האוזניים, שלא יבהיל אותי איזה פיצוץ פתאום (כן, נו, זה לא מסתדר. יד אחת, שתי אוזניים).
הבטן מכווצת בכוננות ספיגת 'תיכף משו רע יקרה',
והפרצוף שלי חציו מחופר מתחת לשמיכה, על כל מקרה שלא יבוא.
והוא בא, המקרה,
כשעל הדי הפיצוצים גוברים רגעים קטנים ומטלטלים,
על המסך ומעבר לו.
שום שמיכה או יד גדולה שלו על העיניים שלי לא יכולים כבר להחביא ממני מחשבות שמתפצפצות בתוך הראש, וזוחלות בבטן ומכווצות שם את האיברים. עמוק בפנים.
דבר אחד זה להגיד מילים כמו מחדל, כמו תל, כמו זחיחות ורהב, ודבר אחר זה להרגיש
את זה.
כבר הרבה זמן שאני עמומה, קצת אטומה, מרגישה מעט מדי, וכשמשהו חודר, זה מהמם אותי לרגע.
פעם ישבתי על שפת הכנרת בליל אוקטובר סתווי, מעל הגולן השתוללה סופת ברקים ואחת לכמה שניות קרע את השמיים ברק שלוח כמו חץ והאיר במדויק את קווי המיתאר של ההרים והוואדיות. לשבריר.
ככה זה, בול
כשהרגש מפלח.
לרגע קצרצר מוארים בתוכי הואדיות והערוצים והגבעות והגבהים, ברורים ובהירים.
הרגשתי.
I'm alive.
רוב הזמן
אני כליא ברק.
