קשיח. פציח. שביר. קשיח.

ברגליים מפושקות, צמודה ל"חמור" מרופד. אני אזוקה אליו בקרסוליים, אתה מכופף אותי והגוף שלי מתעגל עליו כל הדרך עד לצד השני.

עד
למטה.

ומשם, מלמטה,
כשהראש שלי הפוך, אני פוקחת עיניים אל התמונה הזו:

בתוך המשולש שיוצרות רגליי 

נטועות זוג נעליים
שחורות
ומכנסיים כהות.

והתמונה הזו ככ יפה.
גם אם רואים אותה הפוך, כשהשערות שלי מלטפות את הרצפה.

בסיס, צלעות וביניהן ניצב

הגובה.

ככה.בול.

אני מנסה לחרוט את התמונה הזו בזכרוני וכמעט יכולה לשמוע תקתוקים של מצלמה. ללכוד פריים ועוד פריים מהאופן שבו אתה ניצב. בתוכי.

מה שאתה עושה לי
איננו נוח ואיננו נעים
אני נבוכה, מאוד

מפסיקה לזוז (גם בלי שאתה מבקש)
ואני שקטה
כמו שלא הייתי ככ הרבה זמן.

סטופ כדור הארץ