לפני 6 שנים. 30 באפריל 2018 בשעה 19:05
בתוך הדממה שבחדר
אני שומעת רק את הנשימות שלי
קצרות ומהירות וכועסות ונעלבות
כנראה שגם אתה שומע אותן כי אתה רוכן מעלי ומחבק אותי חיבוק מוחץ מאחור.
עדיין. נשימות.
אתה נע מאחוריי כמבקש לזוז הצידה
ואז מסתבר שיד שמאל שלי שלוחה אחורה והיא אוחזת בקצה החולצה שלך
ככ חזק
שאם תזוז עוד טיפה אני אשאר עם פיסת בד אפור-כהה מאוגרפת בכף ידי.
אתה לוחש לי: אני לא עוזב אותך
אני מרפה מהחולצה
והתמונה הבאה היא אתה, משתחל ביני ובין החמור ומתיישב עליו, ואני פוקחת עיניים לתוך החולצה שלך והחזה שלך והזרועות הלא מוותרות שלך והאף שלי נמחץ לתוך הכתף שלך ואני שור זועם עד שאני מצליחה ללחוש לך באוזן כמעט בלי קול: זה היה משפיל
ואתה עונה 'אני יודע'.
והיה השור לאופוסום.