הזמן שלנו נגמר ואתה נכנס להתקלח. בהחלטה של רגע אני מחליטה לעבור את הגבול אולי הכי אדום שלי.
אני נכנסת איתך.
זה גבול אדום דווקא בגלל הסיטואציה היומיומית שבמקלחת.
אותה יהיה הכי קשה לגרד אחכ מתוכי.
זו פעם ראשונה שאני מרשה לעצמי לדלג, מעט, מעל הגדרות הנוקשים שהקפתי את עצמי בהם. ששומרים שלא תגלוש לי לוניל.
אני כמעט יכולה להרגיש את הרגע הזה של ההחלטה להרפות מעט, כשאני מרימה את הרגל מעבר למעקה האמבטיה הגדולה.
והנה אני לידך.
מביטה בך רטוב. העיניים שלי עוקבות אחריך מסתבן. תנועות מהירות וחדות. אוי. מחר בבוקר, אדע לדמיין משהו שעוד לא ידעתי עד כה.
אתה מחמם את המים ומרטיב גם אותי. משפריץ עלי ומצחיק אותי במילים שלך.
אני לא חושבת שאתה יודע כמה חזק אני מתאפקת לא לצלול לתוך הרגע הזה.
הוא הכי פשוט והכי מואר.
הנה אבסורד: אין ברגע הזה טיפת בדסמ, אבל יש בו את פוטנציאל הכאב הגדול ביותר.
אני רוצה לטעום את החזה שלך כשהוא רטוב ולשמוע אותך מדבר מבעד לרעש המים הזורמים עוד מיליון שנה אבל טוב שאין שהות לכך כי עוד רגע אנחנו נגיח מהבועה הזו בחזרה לעולמות שלנו
וניבלע בתוכם.
בשיער לח אני יוצאת לרחוב הלוהט ובתנועה בלתי נראית עונדת לעצמי בחזרה את התג.
מאלפת געגועים.
