אני לא יכולה יותר, אני מייללת לך, ובתנועה שהיא שילוב מצחיק של יאוש ואומץ היד שלי נשלחת לשיפולי הבטן. חניית ביניים. אתה לא מביך אותי. אפשר להמשיך.
בתוך שניות עשרות נשיכות קטנות ניתכות על פנים הירך שלי, בחלק הכי רך
האצבעות שלי נעות עלי ומתנגשות בפָּנִים שלך כשאתה מכרסם אותי מסביבן
ומוסיף ומחכך, חזק, את הסנטר שלך בצמוד לשורש כף היד שלי.
הזיפים שלך על חלקות עורי, אני בוערת מבפנים ומבחוץ.
כשאני קרובה לגמור, האצבעות שלנו הן בליל וכשאתה מצמיד את שלך לשלי ונע איתי במקביל
אני רוצה לבכות מרוב שאתה איתי
אבל האצבעות שלך כבר בתוכי ואת הבכי מחליפה שאגה מתמשכת. שלי.
נתתי לך. לראות אותי. כך. ולשמוע אותי. כך.
שלום. נעים מאוד. זו אני. במלואי.
כשאתה נשען אחורה, מסדיר נשימה, אני מעיפה לעזאזל את רסיס הכבוד האחרון שלי ומעדכנת אותך
שלרכבת הזו יש עוד כמה קרונות.
בדקות שאחכ אתה מספיק אמיץ לתחוב בין סערת האצבעות שלנו את הלשון שלך,
והנה בוקע ממני עוד מנעד שלי שלא שמעת.
המרווחים בין ההתפוצצויות שלי מתקצרים
ואני מנסה לא לחשוב על מה עובר לך בראש כשאתה רואה אותי כך
ושומע אותי. כך.
קולות פראיים וראשוניים.
זה קצת מצחיק להיזכר בטמטום שלי עכשיו כי
רגע לפני ההתפוצצות האחרונה אני מסובבת אליך את פניי ומזהירה אותך
שאני-הולכת-לצעוק-אני-הולכת-לצעוק
ואז
אתה עושה את הדבר הכי מופרך בעולם
ומקרב את האוזן שלך
אל הפה שלי.
#מחזיקה
