ביומיים האחרונים הרגתי עשרות מהם בבית. הקיץ הגיע וכנראה הם מצאו מקום להשריץ בקרבת מקום. בשנה שעברה קרה אותו הדבר, רק יותר גרוע- קמתי בבוקר אחד לגלות מאות של רימות לבנות בגודל גרגיר אורז מסתובבות על רצפת המטבח. צלילי הפצפוץ שהשמיעו בעת שמחצתי אותן והגועל הראשוני היו כאין וכאפס לעומת הסבל שבא כמה ימים לאחר מכן. אלו שהצליחו להתחבא ולבקוע מהגולם כזבובים בוגרים החלו להתעופף ולהיתקע ברשתות ובחלונות הסגורים בניסיון לברוח החוצה לעולם. לפחות השנה נחסך ממני השלב הראשון. נותרתי עם מגבת ביד, מצליף בהם כמו שהפרות עושות בזנבן ומפיל אותם אחד אחד, כמו.. נו.. זבובים.
את הלקח למדתי כבר בשנה שעברה, הפחים מרוקנים קבוע, הכיור מצוחצח באקונומיקה, והרצפה עוברת שטיפה אחת לשבוע. איך זה קרה לי שוב אני לא יודע או מבין. ניחוש אחד לא מבוסס מדעית קשור בקארמה.
הרג של זבובים הוא לא חדש עבורי ואפילו התגאיתי בכך שבמהלך השירות הצבאי ניצלתי את השמירות בשביל להמתקצע ביכולת החשובה הזו לחיים. הייתי אכזרי. בידיים, בעזרת כלים, לא בחלתי באמצעים בשביל לצמצם את האוכלוסיה. הרגשתי עילוי כשמחקתי מפני העולם שניים, שלושה, ויותר במכה אחת. אלו שלא מתו מיד וצנחו לקרקע לא זכו להמתת חסד תחת המגף אלא הורמו ונתלשו כנפיהם. לאחר מכן הושלכו חזרה לחול המדבר הלוהט. חסרי המזל באמת הוטבעו באמבטיות של סולר בניסיון לחקור כמה זמן זבוב יכול לשרוד מתחת למים. שמונים במהלך שבת אחד, והמספר הזה לא מגרד אפילו את התחתית של אותה כוס חד"פ שאליה נערמו הגופות.
עכשיו הם חוזרים, ואני כבר לא אותו רוצח חם מזג. עלתה בי התהיה האם קרות הרוח שאני מפגין כלפיהם אומרת שהשתפרתי או התדרדרתי כאדם. אני רק רוצה שישמרו מרחק. עוד יום של קיץ. עוד זבובים בחלון.
*diptera = זבוב. הניגון נקרא סונטה לזבובים.