יש המון סטיגמות על נשלטים שכל תפקידם הוא לבצע עבודות שונות, ואולי דווקא בשל כך מצאתי את עצמי בתקופה האחרונה מתאמץ לצעוד קילומטר בנעליהם של נשלטים אקדמיים, נהגים, ועבדי ניקיון. הפעם הראשונה נבעה מהכרות מוקדמת עם הדרישות, הפעם השניה ספונטנית, והשלישית זרה לי לחלוטין. מאחת לאחת התגבר בי הביטחון והנוחות לשרת ולתרום מעצמי. אסתכן באגואיזם נרקיסיסטי בתיאור ההרגשה שהפכתי לאביר נודד, אבל אליה וקוץ בה- הנדודים.
אני חושב שמה שגרם לי להצליח בפניות שלי היה הניתוק המוחלט מהצורך הנפוץ כל כך אצל נשלטים להפוך את החוייה לבדסמית. גם כשהאופציה עלתה, והיא עלתה ביוזמת מזמינות העבודה, התעלמתי בכוונה. זה עלה לי בבעיטה לביצים ולא במובן המטאפורי. יש לי יותר מה להציע בתור נשלט מעבר למוסר העבודה הגבוה שהפגנתי, ולכן חשוב היה לי שיהיה לכולן ברור שמקור ההנאה שלי היה בשירות עצמו ולא בעבודה המתחלפת. שיחה אחת טובה אח"כ סיפקה את כל צרכיי, איפשרה לפרוק את המתח הפיזי והנפשי ולהנות מפירות העבודה, ואיזו עבודה זאת היתה.
לשבת שעות על שעות ולשבור את הראש על העברת מסרים ושיפור חווית קריאה, למידה עצמית של נושאים חדשים, ועמידה בלו"ז צפוף.
לתת את החופש לסיים את היום במקום בו היא תרצה להיות, ולדאוג שתגיע לשם בבטחה ובנוחות. לחזור לאוטו ולהמשיך משם לבד.
להזיע בעבודת כפיים, למרק ולהבריק כל פינה חשוכה. להרגיש למחרת תפוס וכואב כמו אחרי סשן, ולהתחיל לראות לכלוך בעין אחרת.
ככה יצא שאחת אחרי השניה נגמרו העבודות. המאמרים סוכמו, הרשיון חודש, הבית צוחצח, ואיכשהו עדיין נשאר אצלהן מעין טעם כזה של אכזבה. כל אחת מסיבותיה. על החיפוש הארוך, על ההתאמה הבין-אישית, על תחושת הניצול שפשוט לא ישבה טוב... גם אני לא הייתי חף מטעויות ובכל זאת אני ממשיך בראש מורם למשימה הבאה. אחרי ככלות הכול בכדי שאביר נודד ישתקע צריכים לקרות אחד משני דברים- או שהוא יוותר, או שהוא ימצא לו ממלכה ראויה.
ואני? לא טיפוס שמוותר בקלות.
קוראים/קוראות יקרים, זהו פוסט כפול. ראו גם את Wanted: Shotgunner למטה 👇🙂
