בהשראת הבלוג של Venus in Furs
הבוקר יצאתי לטייל ביער עירון. כבר הרבה זמן שאני עושה הליכות ברחובות העיר או בשדות המקיפים אותה, ונפשי חשקה בטבע של ממש. טיול בשביל הנפש ופחות בשביל הספורט. אז נכון שהיער הקטנצ'יק הזה מקיף כמה גבעות לכל היותר (גיחי גיחי), אבל כל גבעה היא שיפור לעומת המישוריות האופיינית לפרדס חנה. המערכת החורפית שמחכה ממש לעבר לפינה היתה תמריץ נוסף לנצל ולספוג כל טיפת שמש קורנת חמה ביום החופשי שלי.
בדרך כלל כשיוצאים לטבע, במיוחד לחורשות, הציפייה היא לפגוש בשקט או לכל הפחות לרשרושי העלים ברוח. לא כאן. הכניסה ליער צמודה למחצבה פעילה והקידוחים בסלע החרישו אפילו את המחלף ותנועת המכוניות על הכביש הראשי גם עשר דקות לתוך הטיפוס במעלה היער. היה שווה לוותר על השקט, שכן היער היה כולו לרשותי. אפילו מטייל אחד נוסף לא נצפה בשביל הראשי שתחתיו נסלל סיב אופטי שאפשר לעבור את המסלול גם ברכב. אנשים מגיעים לכאן יותר בסופי שבוע, ואז רעש הקידוחים מתחלף ברעש המטיילים. לפי התחקיר המקדים שביצעתי לפני שיצאתי ליער ההמלצה היתה לוותר על הרכב, להצביע דווקא ברגליים ואפילו לרדת מהשביל בכדי למצוא את כל פינות החמד הנסתרות ביער- ואילו מציאות היו!
מדשאות רחבות ומוצללות בין עצי אלון וברושים, מושלמים לפיקניק עצל. טרסות סלעים לבנים חלקים ואדמה חומה רכה עם נוף המשקיף לשדות מאחורי שיחי אלת המסטיק. עצים עתיקים הגדלים פרא, כאילו אחוזי דיבוק עם גזעים מרובים או חללים בגזע המשמשים משכן ללטאות גדולות. רוג'ומים מעגליים שנבנו בשביל להרחיק בקר ממקומות הישיבה המועדפים עלינו בני האדם, מגדל שמירה בשיא הגובה של ההר- כזה שמאוייש על ידי כבאי או פקח שמורות הטבע ובתוכו איש שעדיין חובש מסכת פנים להגנה מקורונה גם למרות שהוא לבד, ובוודאי מופתע לא פחות לגלות משוגע שמטייל באמצע השבוע עם שקית קניות רב פעמית על הכתף מתחת למקום העבודה שלו. מקבצים חריגים בנוף של אקליפטוס וצבר עם שאריות של פרי קשה להשגה, ארגז של מכשירי טלפון שולחניים ושלטי טלוויזיה אוניברסליים מתחילת שנות התשעים (זבל לא שגרתי מסקרן אותי), והשיאים של הטיול:
בנקודה גבוהה אחת הרחוקה בכוונה מכל שביל, החלטתי שאם כבר אני בא באינטראקציה עם סלעים בטבע אז הייתי רוצה שהשניים הכי גדולים יהיו אלה שמטלטלים לי בין הרגליים. אזרתי אומץ והורדתי מעלי את כל הבגדים חוץ מהנעליים והמשקפיים (כי בשטח לא מוכר הדבר האחרון שאני רוצה זה פציעה, מעידה או נשיכה של בע"ח ברגליים, בטיחות!), השארתי את השקית עם המים, הארנק, הטלפון והבגדים על הקרקע והתחלתי ללכת לתצפית על כביש שש. הרוח ליטפה את השיער בכל הגוף, הצמחיה הקוצנית הוותה פתאום מכשול שלא יכולתי לעבור בקלות כמו עם הג'ינס שלבשתי דקות קודם, וזכרון הדרך עבד שעות נוספות. התצפית אמנם לא היתה רחוקה- מאה מטר לכל היותר- אך מרגע שניתק קשר העין עם הרכוש התגנב לליבי הפחד שלא אצליח למצוא אותו שוב או שחלילה ייגנב על ידי המטיילים האחרים שלא היו. הבטחתי לעצמי חמש דקות ככה, ונשארתי קרוב לחמש עשרה. מחובר לאנרגיה הטבעית של המשעול הקטן, ומרגיש גדול מהחיים. שתי דקות אחרי שחזרתי לשביל הקרוב עבר מעלי מטוס זעיר, וחשבתי לעצמי שהתזמון היה פשוט מושלם.
לאחר מכן ובסוף מקטע משעמם במיוחד של שיחים גבוהים שאפשר לי רק לראות שמיים נקיים מעננים, כבר ויתרתי על המשך הטיול וקיויתי לגלות רק שסוף השביל הצדדי התחבר במעגל לציר הראשי ושלא אהיה חייב לשוב על עקבותיי. במקום זאת משמאלי נפתח הנוף לשכונות החדשות של קציר/חריש (לא בטוח איזו מהן) עם ארכיטקטורה משעממת ומלבנית, ומימיני מתחת לשביל בין השיחים ראיתי רמז לשולחן נפתח נטוש וכמה כסאות פלסטיק. החלטתי לרדת לשם ולראות איך בילו שם האנשים לפניי. מה שלא חשבתי שאגלה בין הרהיטים הוא מיטת ברזל קטנה, כזאת שבבירור היתה שייכת לילדה ברת מזל כי בראש המיטה היה עיטור גדול של לב ♥ מברזל, ומוטות גבוהים יחסית בכל פינה רמזו שפעם הורכבו עליהם גדרות שימנעו נפילה מתוכה. המיטה היתה חלודה לגמרי ואחד המוטות היה חסר. הברזל חרק למגע. פיסת דיקט הונחה על הרשת בשביל שיהיה אפשר לשבת עליה ב'נוחות', כך שכנראה שניהם ישבו שם יותר מעונה גשומה אחת. פעם המיטה היתה של ילדה קטנה ברת מזל, והיום היא נראתה כמו מיטת אסירים שלא תבייש אף דאנג'ן מצויד היטב. בחיי שהפיתוי לקחת אותה איתי ולשבור את הראש איך אני מוצא לה שוב בית חם היה גדול מנשוא. במקום זה הסתפקתי בלהצטלם איתה בתנוחת X קלאסית. בשקית הקניות על הכתף היתה הפתעה אחרונה. בתוכה חיכה גם סט חבלים שחשבתי לשחק איתו בקשירה עצמית אם הייתי מוצא עץ מתאים, אם השעה לא היתה כבר שעת צהריים חמה, ואילולא המיקום היה כה פתוח. אם כל התנאים היו נכונים כנראה שגם זה היה קורה. איזו מציאה...
בסוף ירדתי מהגבעה השקטה אל היער הרועש, משם נסעתי למרכז המסחרי ועשיתי קניות לקראת סדרה של ימי הולדת במשפחה, ונטענתי מחדש בשנ"צ ארוך במיוחד לקראת המשך השבוע והחזרה לשגרה הגשומה והעירונית בזמן שאני כבר חולם על הטיול הבא.