אני חוזר בראשי לנקודת ההתחלה בלילה הקודם. להתכנסות של מאורי השמיים וחבורה זוהרת לא פחות של אנשים שידעו שהגיעו למשהו מיוחד.
התכוננתי כל החודש, מינוס כמה ימי מלחמה שהחזירו את העורף לממ"דים, בהליכות ליליות לשדות. פה 5, שם 10 קילומטר. מסלולים מישוריים של שקט וחקלאות מגודרת שבהתאם הופכת את חווית ההליכה ללינארית וכלואה.
לא כאן. המשעולים המתגלגלים של דרום הגולן, התצפית הרחבה על הכינרת, האורות של טבריה הרחוקה ושל מדורות הקומזיצים הקרובים, והירח מלמעלה פתחו את ההרפתקאה במימד חדש.
זו לא פעם ראשונה שאני יוצא לטייל עם מכרים מהקבוצה הזו. זו גם לא פעם ראשונה שאני יוצא לטייל עם החברה, למרות שבדרך כלל אנחנו מדלגים ישר לחופים. זו כן הפעם הראשונה שאנחנו משתתפים במסלול אתגרי שכזה ביחד. היא אמיצה, ועצמאית. משגיחה על המסלול ועל המשתרכים. משתלבת בקלות בקצב ובשיחות. מחבקת כדי לתת כוחות ומתחבקת כדי לשאוב כוחות. היא זו שהופכת את ההליכה להליכה של הביחד.
באופן ציורי, דווקא אחרי נקודת העצירה בחורשה החשוכה והמוסתרת מהירח שבה נחשפו אמיתות ושקרים, הגיעה הסיטואציה שהאפילה את מצב הרוח. טעות בניווט גררה חזרה על צעדינו וטיפוס תלול, קשה, ולא מתוכנן. לא נשארתי לידה, לא הייתי שם בשביל לעזור עם הציוד שעל הגב והעומס על הלב. רצתי קדימה. בעיוורון של אנוכיות ובהתאוששות מהסחרחורת שבסוף העלייה התיישבתי על הקרקע ולרגע שוב הלכתי 'לבד בשדה'.
כמו בעבר מי שהעירה אותי היא זו שליוותה אותי בצעדיי הראשונים בקהילה. שלימדה אותי המון, שלא חסכה ממני ביקורת, ושבזכותה כל הטיול הזה בכלל יצא לפועל. גם עכשיו בנזיפה מדוייקת ובקריאה לפעולה היא דאגה שלא אשאיר את החברה לבד ולו לרגע, ועדיין נתנה את המרחב להפנים ולעשות זאת בכוחות עצמי בשאר הדרך.
איזו דרך. שאר המסלול שגם היה אתגרי עבר במסלולים דקים שאפשרו לדבר עם האדם האחד שלפניך והאחד מאחוריך מקסימום. לאט ובבטחה הירח כבר היה בזווית של השתקפות על המים. הרגליים בערו להיכנס, ואפילו 50,000 דולר לא היו מספיקים כדי לשכנע חלק מאיתנו לבחור במוכר ולחזור בחזרה מאשר להמשיך הלאה ולהרגיש את גאוות הניצחון. כשהגענו למים ידענו שזאת היתה גם הבחירה הנכונה.
במיקום מושלם, בשירת רקע ובגיטרה מלווה, בערפל של עייפות ובארוחה מפנקת בילינו את השעות הקטנות של הלילה עד שהשינה גנבה את רובנו. הייתי שמח אם זה היה נמשך יותר, אם היינו מסוגלים לשבת יותר ביחד. להנות מהחלק הזה של הלילה באותה מידה כמו ההליכה שקדמה לו.
עבר כל כך הרבה זמן שאני אפילו בטוח שחלק מאלו שהכרתי לא זיהו אותי. על הצד החיובי זה כיף לדבר איתם ואיתן חופשי בלי מטענים, ומצד שני התבקשנו לשמור על הכינויים בצד אז בלי שאף אחד שיתף לא הרגשתי שנכון להעלות זכרונות עבר טובים. גם ככה אנחנו במקום חדש. אז נהנה מההיכרות המחודשת ונזרום.
נזרום גם למים הקרירים. לפנות בוקר, אחרי מנוחה זעירה. החוף נוח ורוב הקהל או באוהלים או במחצלות. החברה ואני נכנסים למים בזהירות ומהר מגלים שהם מושלמים ומרימים, תומכים, שוטפים ומחזיקים את הגוף שהלך כל הלילה. אנחנו צפים אחד בזרועות השנייה. ברקע המדורה מהקומזיץ מעלה שובל עשן דק ואני דווקא מרגיש כאילו אני חי את השיר 'מסך עשן'. הזריחה מתעכבת מאחורינו ומאפשרת לנו לצוף, להישטף, ולהיאחז כעוגן בתורות. רגע שהוא רק שלנו.
בסוף הבוקר הגיע. המדורה כובתה, אחד אחד כולם התפזרו לבתים ונשארו אחרונים לגנוב עוד שעת שינה. המשך השבת היא כבר נושא ליום אחר. לירח אחר.
*אם כי פורסם ב-ynet שכ-47,000 איש הגיעו לחוף ושהציבור התבקש לעבור לחופים אחרים. איזה תזמון! :)
שבוע אח"כ ואפילו שהשוקיים עוד מרגישות את ההליכה, החברה כבר מוכנה וחולמת על הטיול הבא. איזה אנרגיות יש לה!! אני מאוהב בה באלף מזמורים