השביל שהוביל לצוק היה רחב, כל כך רחב למעשה שמרוב תנועה עליו האדמה הפכה חולית, לבנה ודקה. עפר שעולה מהצעדים הכי קלים בה היה הופך בקלות לענן מעוור אחריי טרקטורון שטח פרוע בודד. והצוק היה כה קרוב, ממש סכנת נפשות. בפתרון המתבקש היה לשים מעצור שטח. גם ככה האיזור היה נטוש למדי, עם סקרנים בודדים אחת לכמה זמן. החקלאים מהסביבה היו גם שמחים לתת יד ולו רק כדי להאט את נסיעת הרכבים על השביל. וכך הוצב בסופו של דבר מעצור בטון שנגרר למרכז השביל בשרשראות. מעצור כבד, אלפי ק"ג בקלות, רחב, גבוה יחסית, והכי טוב בחינם. סתם עוד גוש בטון שלא צריך תחזוקה עד קץ הימים, ושנלקח מהמחצבה הישנה בלי שאלות מיותרות.
היה במעצור דבר מה מיוחד. ידית פלדה שהבטון כנראה נוצק סביבה, בצורת האות ח', בצבצה מראשו. המרווח היה מספיק צר בשביל שיד תוכל להשתחל דרכו, עם חבל או שרשרת או לך תדע מה. הניחוש שלי הוא שככה גם המעצור נגרר לביתו החדש, לא במנוף או בגב משאית, אלא בדרך הכי סיזיפית שאפשר. בחיכוך מלא על הקרקע, בשקיעה בתוכה.
וככה אנחנו מוצאים את עצמנו היום. על המעצור בדרך לצוק. יושבים ומפטפטים. אין כאן נפש שעוברת כבר שעות. ייתכן שאפילו במשך ימים אף אחד לא מגיע לכאן יותר. ייאמר לזכות מי ששם אותו כאן, הוא השיג את המטרה. השביל הזה כבר לא נחשב לדרך הקלה לעלות לצוק, ומי כבר מעוניין לעשות את הדרך הקשה?
המעצור, השביל, האדמה, הם רק שלנו עכשיו. אתה שלי עכשיו. הפנטזיה שלי נרקמת לנגד עיניי.
איך אני מתקיל אותך לקרקע ומרתק אותך כמו לוחם מיומן.
איך אני אוזק את ידייך מאחורי הגב, את הרגליים אחת לשנייה, ואיך האבק מהשינוי הפתאומי נכנס לך לפנים ולעיניים ומקשה עלייך להתנגד בזמן ששני זוגות האזיקים הופכים לקשירת hogtie זריזה ומלוכלכת.
איך אני שולף את השרשרת הכבדה ובצבעי החלודה שהטמנתי מאחורי שיח קרוב, ונועל אותה במנעול אל מוט הפלדה של המעצור.
הנקישות המתכתיות ואז הקליק המוכר של המנעול מעוררים את כל תחושות הבריחה האפשריות במוחך, לא שזה אפשרי בכלל.
איך אני פונה להפשיט אותך. כל אזיק בנפרד עד שאתה נשאר עירום על השביל. מאובק, עם דופק גבוה, עם התחלה של קללות שנאמרות חצי ברצינות, כי עמוק בפנים אתה גם אוהב את מה שקורה.
עד שלבסוף השרשרת נמשכת ומתלפפת סביב הקרסול וגם היא ננעלת למקומה.
שאר האזיקים יורדים ואני מאפשר לך לקום בכוחות עצמך.
מתרחק ממך ומהשביל.
אתה בודק את גבולות התנועה, ושנינו מגלים כמה תכננתי את הכול במדוייק.
הרגליים היחפות מועכות את החול העדין, ובוודאי נעים לך להרגיש קרוב לקרקע ולאדמה הקרירה הממלאת את החלל שבין הבהונות.
גם השמש נעימה. בכל יום אחר להרגיש אותה מלטפת את הגב ואת החזה היה בטח בילוי מועדף עלייך. אך במקום קרם הגנה או קרם שיזוף אתה צבוע באבק לבן לא מחמיא במיוחד.
ומה שבטוח לא נעימים הם המקומות בהם נאבקת עם האזיקים וסביב הקרסול הנעול שאותו אתה גורר בכבדות מילימטרים מעל הקרקע.
אין לך דרך לעזוב את השביל, את המעצור. רק להסתובב הלוך ושוב, להעיף מבט זועף, לנסות להתנקות לשווא, לשבת על הבטון ולגלות שהמעקה פלדה הופך זאת לממש לא נוח. להאזין אחר כל קול קטן שאתה חושד שמגיע ממטיילים אחרים (כאילו שיהיו כאלה), ולהרגיש את הצמא הולך וגובר.
כמו סוס שנקשר לשוקת, המחכה לאדוניו שיחזור. ככה אני חווה אותך עכשיו.
קשירות תמיד עושות אותך שקט. פסיבי יותר.
זיעה מתחילה להתערבב עם האבק שכבר נדבק לגוף. וכל מה שהיה באוויר מהמאבק כבר שקע חזרה.
אני רואה אותך זוהר ונוצץ. מאמץ את התחושות. מדי פעם מסיט את הרגל כדי להזיז את השרשראות ולשבור את השקט.
אני שם לב לכל שריר שנמתח ומתכווץ. כל נקודה שמציקה לך ואתה נוגע בה. את הבושה המתמוססת ואת הנכונות לפתוח ידיים.
אני נותן לך להיות עם עצמך, בלי להתערב, בלי ליזום יותר.
עד שלא תרצה אותי לחלק הבא. נראה לי שלא אתה, ולא אני, יודעים איך הוא ייראה...
,
▲▼▲
אז אני מתכנן לארגן טיול. המעצור הזה כבר לא נמצא שם לצערי, ולכן אני מרגיש חופשי לשתף את התמונה ולשמור את המראות המגניבים האחרים בסוד. אם אתם בעניין להצטרף לקבוצה מתהווה של הרפתקנים מוזמנים להשאיר תגובה. בזמן שאני מתארגן על תאריך ודרך לפרסם את הטיול באופן יותר פומבי בינתיים אכתוב כמה סיפורים בדסמיים קצרים בהשראת המקומות שבדרך.