עבר כמעט שבוע מהסשן הראשון ביני לבין ליידי, וההתחלה היתה דומה עם נחיתה רכה לתוך כלובון נעול. הפעם הבחירה היתה שלי לאיזה אחד להיכנס ולנמק עבורה למה דווקא הוא. בחרתי בכלוב המתכתי, הפצפון, שלמרות שהוא כביכול הכי נוקשה מבחינת מרחב ההתנפחות של הזקפה, הוא מאפשר הכי הרבה מגע והכי צנוע מתחת לבגדים. אם עד היום הייתי נעול כחודש ימים בסך הכול בין נעילה לנעילה, איתו שרדתי את התקופות הרצופות הארוכות ביותר. פלסטיק נשבר בסופו של דבר וגם מגרד, ממתכת קשה יותר לברוח. נעולים וזהו. היא שולחת לי סמיילי. מי יודע אם אשתחרר בסוף הסשן הזה... אפשר רק לקוות.. שלא.
השיחה זורמת כמו תחקיר, נעה לתחומי עניין וכישורי התבטאות. צריך את הזמן הזה בשביל להחזיר שליטה על הבולבול ובעצם לאבד כל זכר לזקפה. הכלוב אורכו לא יותר מ 3 ס"מ. השקעה בכתיבה, במענה על שאלות של יום-יום מוציאה את הפוקוס ממה שעתיד לקרות בין הרגליים עד שלבסוף בסיבוב קטנטן של מפתח- השליטה על חלק זה בגוף בבירור לא שלי יותר.
בהבזק של מספר הודעות ברצף אני נדרש להכין ציוד נוסף שיהיה זמין. פלאג האגס חוזר לביקור והוא מוזכר ראשון, כבודו במקומו. אזיקי עור, חבל, קולר.. מג'יק וונד.. ואיך אפשר לשכוח את המצבטים היפניים. ראשונים עולים על הגוף כל האביזרים- הקולר ואזיקי העור על הרגליים והידיים. מנעולונים על כולם. אני נשכב על גבי, מפשק רגליים כמו בתנוחת לידה ומחזיק את ידיי מעל הגוף כמעין תפילה אחרי שהכול מונח במקומו. המצלמה מונחת לרגליי וממש כמו תפקידה של המיילדת, היא תופסת את הסשן בינקותו.
הלאה- את הפלאג אני משמן היטב ומחדיר אותו עד שהמוט בבסיסו נצמד לאחוריי. קם אל השולחן שבפינת החדר ונהנה מצליל הפעמונים של רשרוש המנעולים על ידיי ורגליי. בעודי מציב את המנגנון המיוחד של הפלאג בקצה השולחן, אני מציב את המצלמה הפעם מאחוריי ומתיישב עם כל משקל גופי עד שהפלאג נפתח כמו עלי כותרת של פרח בתוך תוכי, מתרחב ובלתי נתפס על הדעת שייברח מעצמו. כשמנעולון נוסף מאבטח את מנגנון הפתיחה של הפלאג במצבו המורחב אני פולט אנחת רווחה ועונג, כי עכשיו צריך לעמוד זקוף ולהרגיש את קוטרו האמיתי במתיחתו את המעי סביבו.
בחזרה לציוד הפרוס על המיטה. ליידי מחליטה שהגיע תורם של המצבטים, ואני מציית בחשש. רק נדמה לי שהנשיכה שלהם אכזרית יותר הפעם. אולי הפטמות שלי עדיין רגישות, אולי זו רק חרדה. ליידי שואלת אם אני מוכן להמשיך ואני מאשר ומבקש מגבירתי כמו ילד מחונך ומנומס להיות עדינה עם האיזור. בתורה היא מסרבת ברגע ועם הברות מוווארכות המשדרות את שביעות רצונה עד כאן. אין לה שום עניין להיות עדינה איתי כל עוד אני לא נשבר או נפצע, והרי אני רק צעצוע. את הלקח שלי אני לומד מהר בהוראה הבאה- עליי לאתר שרשרת שאוכל לתלות מהטבעות הבאות עם המצבטים. אני מוצא אחת מספיק קצרה, כזאת ששימשה פעם לנעול גדר, והיא כבדה וכל חישור בה עבה וגס. בהתחלה אני מביע חשש בהודעה אך אוזר אומץ ומרכיב את השרשרת תחילה על פטמה אחת, דרך השנייה וחזרה לראשונה עד שנסגר מעגל במנעול נוסף. והמראה מרהיב- השרשרת מושכת למטה בשני מפלסים- אחד קצר ובעל שיפוע קטן, השני ארוך ובעל שיפוע גבוה- דמיינו שתי פרבולות שהנמוכה שבהן מגיעה עד הכלובון.
כל הזמן הזה אני זז בחדר באיטיות מייגעת. מנסה שהמצבטים לא ייתלשו מחשש שרק אנשום לעברם וזה ייקרה. הפלאג גם מתעורר לחיים מרגע שקמתי שנית ולא נותן לי לשכוח שהוא שם. אני מצליח לצלם את התוצאות מול המראה. עומד בגאון עם תכשיטי הגוף הכסופים שלי. תמונה נוספת בתקריב על קצה הפטמה מראה איך כל הדם נמחץ ממנה והלאה וזה שובר את כל הציפיות שלי ושל ליידי. לפני שהחרמנות תגרום לשנינו לתלוש משהו מהגוף אני מציע לקחת את השרשרת הארוכה, ולהעלות אותה אל מאחוריי הראש, כך שתיצור אשלייה של חזייה. זה הרבה יותר בטוח, ליידי מסכימה, אבל קל מדיי- אז בהתאמה של הסצנריו אני נדרש לאבטח את ידי השמאלית למרכז השרשרת כך שתנועה (לא) נכונה שלי תמשוך את המצבטים שבקצותייה. בשלב זה נגמרו לי המנעולונים. כולי מרשרש ורועד איתם עליי, והלוק הוא נפוליאוני קלאסי עם היד צמודה לבטן. חייבים קצת הומור. מבחינת גבירתי זה מושלם. ההכנות ז"א. עכשיו מתחילה ההפעלה- והרי לא נגענו עוד בכל הציוד...