נעורי הגבעות

לפני שטסתי לארה"ב לעבודה במחנה קיץ נדרשתי להגיע ליום הרצאות על מה מצופה מאיתנו בעבודות השונות. היו מדריכים, ואו-פר, ואבטחה, וכל מיני תיאורי תפקיד נדירים יותר. המשותף לכולם היה שיהיה לך בוס. עם הבוס אתה לא יכול להתנהג כמו בארץ. האמריקאי לא אוהב שמתווכחים או מתחכמים איתו גם אם באמת משוכנעים שהוא טועה. הוא מקבל תשובה אחת מעל כולן כשהוא פונה אלייך: "כן בוס, ומה עוד?".

נשלטים- תקשיבו.

זו פנינה.

קודם כל היא מקצרת את כל המשא ומתן בשלבים המוקדמים בקטע פסיכי. אתם יכולים לעבוד יותר על כימיה, על יצירת חיבור מיידי עם השולט/ת. רק מלהגיד כן אתם פותחים כל כך הרבה דלתות. מה שחשבתי שאני יודע וכמה אני סגור על עצמי נפרץ בשנים האחרונות שוב ושוב, ורק לטובתי. היום כשאני מסתכל על פרופילים מכל הקשתות שסוגרים את עצמם בפניי ופני אחרים מטעמים שונים אני יודע שאני יכול להמשיך לצעוד הלאה בלי להתייאש. בגישת לכל סיר יש מכסה אפשר להגשים חלום, בגישה שלי אפשר להגשים חלומות שלא ידעת על קיומם.

בעיניי לפחות זה מהותי לא לפסול שום פנייה לפני שאני מקדיש לה מחשבה. עם הזמן מגלים שבתוך ה"מה עוד" אפשר ואף רצוי לתת את האינפוט האישי. שולטת אחת פעם אמרה לי שצעצועים זה טוב, וצעצועים חכמים עוד יותר. המשחק הוא שלא אנחנו מכתיבים את החוקים, יודעים שהמשחק לא הוגן, ועדיין בוחרים לשחק ולהנות. בניגוד לאלוהים שבמרום, שולטים ושולטות שפתוחים כמונו, כאלה שמנהלים איתנו דיאלוג ושמכירים בנו נדלקים מהתשובה הזו. הם שומעים את המסירות ואת ההערצה. ובמקרה הטוב ביותר הם כבר מתחילים לתכנן את הדבר הבא. להבדיל, טרי פראצ'ט וניל גיימן כתבו על ה-אלוהים:

God does not play dice with the universe; He plays an ineffable game of His own devising, which might be compared, from the perspective of any of the other players [i.e. everybody], to being involved in an obscure and complex variant of poker in a pitch-dark room, with blank cards, for infinite stakes, with a Dealer who won't tell you the rules, and who smiles all the time.

אני- נשלט.

מכיר בעובדה שרב הנסתר על הגלוי,

וכמו נחשון מנצח את הפחד.