קראתי מקודם פוסט של מישהי שמתארת סיטואציה שבו היא אומרת לנשלט שלה שהיא גאה בו בשעה שהיא לא מתכוונת לכך. עכשיו אינני יודע מאיזה מקום היא התנהלה איתו כך אבל זה גרם לי לחשוב.
כנשלט, השאיפה האישית שלי היא לתת כמה שאני יכול מעצמי ובכל רובד לשולטת שלי. כמה שתצליח לקחת וכמה שאני אצליח להשתעבד - מבורך מבחינתי. בגוף, נפש, רוח, נשמה - כמה שיותר.
אבל, המיינד שלי תמיד היה שהיא מתנהלת איתי ביושר. כלומר, היא תיקח מה שהיא רוצה, ובכל דרך שהיא רוצה כל עוד גלויים אחד עם השניה, בין אם זה בהשפלה, בביזיון, בניגוד לרצוני ומה לא. אבל האם יש שלב של התמסרות אליה גם כשהרצון שלה הוא לשקר לי? את הגוף, הנפש, הרוח, וגם את הכבוד האישי - אהיה מוכן לשעבד, אבל האם גם את האמון שלי? את המוסר האישי בינינו?
האם ארצה להשתעבד עד כדי כך שאסכים גם לאבד גם חוט ההגיון הזה של אמון? ואם כן - עד איזו רמה של חוסר אמון זה מגיע? כי שקר הרי זו בגידה באמון ברמה מסוימת, יש רמות נסבלות ונסלחות, ויש שלא.
השאלה מגיעה ממקום מהותי, כי הרי אנו בני האדם מורכבים מפאזל של מחשבות, דעות, רגשות, רצונות, גישות, תכונות, מידות, חשקים וכו. וכנשלט, אני כבן אדם מוכן להגביל את עצמי, לוותר על חלקים רבים מהמרכיב הכולל שלי כבן אדם, בשביל השולטת שלי. על החשקים, רצונות וכו. ומהות השליטה היא שהיא לוקחת אותי כבן אדם, את כל המכלול הזה, ומשעבדת אליה. שזה עצום. וזה מצריך כח וידע והמון אחריות. אבל עדיין, היא רואה בי בן אדם, שכדי לשעבד היא נזקקת לתהליכים וטקטיקות מסוימות. אבל ברגע שהיא מתחילה לנהוג בי בחוסר אמון, לכאורה יש כאן אמירה ש״אני לא רואה אותך אפילו כבן אדם״, אני לא חייבת להיות אמיתית מול המכלול הזה שמרכיב אותך כאדם.
והנקודה הזו בדיוק, היא נקודת מפתח האם אפשר לקחת זאת כשלב עמוק ואחר לגמרי בשיעבוד, שאתה מוסר לגמרי את האני שלך עבורה ומוכן לסבול חוסר אמון, ומשכך - כל חוסר אמון. או, שזו נקודת מפנה שמשנה את הכל. כי הצורך שלי להשלט הוא כבן אדם, למכלול שמרכיב אותי יש צורך להשתעבד, שישנו אותו בכח, שיגבילו אותו, אבל ברגע שכבר לא מחויבים לאמון מולו, כמו שלא חייבים אמון מול בעל חיים או חפץ - האם עדיין אני ארגיש את ההנאה והסיפוק מהשיעבוד, או שארגיש כחפץ אמיתי מולה וממילא לא רצון או צורך נפשי להשתעבד לה.
מקווה שהצלחתי להעביר את עומק השאלה.
