הוא רגיל שאנחנו מתארחים אצל אחיות שלי כשאנחנו שבתות ביחד. שם יש תחושת משפחתיות וילדים בגילו לשחק איתם. לכן השבת כשזה לא קרה, הוא בשלב מסוים ביקש ללכת לאמא.
זה ממש השפיע עליי. היא נשארה בדירה המפנקת שלנו שבה הוא גדל וזוכר את עצמו מהרגע הראשון, ואליי הוא מגיע לפעמים ליחידה הקטנה שלי. ברור שהוא מזוהה איתה יותר ומרגיש שהיא יותר החיים הרשמיים שלו, עם הבית המוכר שלו. אבא הוא סתם סוג של ממלא מקום כלשהו.
נתתי למחשבות האלו 5 דקות בדיוק ואז הצעתי לו שנלך לגינה. הבחור צרח משמחה ופצח במסע דילוגים ושאגות אושר שדי מהר התדרדרו למשהו שלא היה מבייש טקס קרב אינדיאני עתיק שהיה מטיל מורך ופיק ברכיים גם באויב הקשוח ביותר.
התחמשתי בשניצל שהוא אוהב, תיקיית היצירות שלו מהגן, ספר משובח של לי צ׳יילד, בקבוק סודה כי עברתי גיל 30 ואני מריח את הקבר וכבר אין לי הנאות בחיים, ובאומץ לא ברור ניגשתי לכדור האנרגיה ויצאנו יחד לגינה.
בדרך לגינה שאלתי אותו אם הוא מעדיף ללכת לאמא או לגינה. הוא אפילו לא חשב כשענה לי שלגינה, ואני המהמתי לעצמי ״כמו שחשבתי״… סהכ היה משועמם אצלי בדירה הקטנה. זה לא שהוא מעדיף אותה על פניי. וחזרתי לנפח שוב את החזה.
הוא חטף הלם קטן כשגילה שהפעם אני לא מתכוון לשחק איתו בעצמי בגינה אלא רק להשקיף עליו מהספסל. ״אתה לא רואה כאן עוד אבות בגודל ובמשקל שלי מודדים על עצמם את הנדנדה נכון? אז תהנה עם שאר הילדים אני קורא ספר״.
ההחלטה לא הייתה לו קלה. דקות ארוכות הוא נשאר לידי בתקווה שאשתכנע לקום לשחק איתו, אבל כשנוכח שאבא נחוש, הוא החל קצת להתרחק.
לצפות שמיד יתערה עם שאר הילדים היה מוגזם ממני לצפות. אחרי הכל הוא אוטיסט, אבל זו כן הייתה התקדמות בעיניי שהוא הסכים להתרחק ממני בכלל גם אם זה לא היה בשביל המתקנים ושאר הילדים בגן, אלא כדי להתעלל בקבוצת יונים שלווה ולרדוף אותן עד חורמה.
עוד 2 דקות של התבוננות בו מצידי והופ שקעתי בנבכי ריצ׳ר מנסה לחלץ את רת׳רפורד ממזימה כלשהי שכרוכה בהרבה אלימות אסטרטגית ודם.
תארו לכם כמה נדהם הייתי כשהרמתי אחרי עשר דקות את העיניים מהספר רק כדי לראות את הביישן האוטיסט שלי רץ לאורכה ולרוחבה של הגינה באותן זעקות אינדיאניות ממקודם, מצלק נפשית למוות את היונים המסכנות, אבל הפעם מאחוריו להקת ילדים משולהבת שהייתה מורכבת ברובה מבנות ובן אחד בלבד שהיה כל כך קוקסינל שהוא השתרך בקושי בסוף קבוצת הבנות שבראשה התכשיט שלי רודף היונות משמיד הציפורים הראשון לשמו.
המדהים בעיניי היה שהוא כלל לא התרגש מהכת הקטנה שהתהוותה מאחוריו בהערצה. הוא לא נתן לה שום משקל בהתנהגות שלו. גם לא לעצות שכל הבנות ניסו לתת לו לייעל את שיטות הציד שלו (זה הזכיר לי את המשפט האלמותי של אבי ״כל עצלן נהיה יועץ״…), הוא היה מפוקס לחלוטין על ההנאה שלו. ואז זה היכה בי שוב: מנהיגים ומובילי דעת קהל נוצרו מחומר שמתמקד לחלוטין במטרה שלהם ובצעד הבא שיקדם אותם לשם, ובו בלבד. לא לדעת הקהל ומה חושבים עליהם ואיך הם ייצטיירו. כפרה על הבן המנהיג שלי.
בשלב מסוים הוא נוכח לדעת שהוא לא יצליח לתפוס את היונים, אז הוא החליט להוריד עליהם גשם. כן. זאת הייתה שיטת הביצוע: הוא ניגש אליי כשהרמון המעריצות משתרך אחריו, והכריז שהוא הולך להתפלל להשם שיוריד גשם ובלי לחכות שניה נוספת הוא הרים עיניים לשמיים וצרח מכל הלב הטהור והתמים שלו ״משיב הרוח ומוריד הגשם ותן טל ומטר לברכה. הרבה עננים בשמיים אולי ירד גשם היום בצהריים. אבינו מלכנו שלח רפואה שלמה לכל חולי עמך בית ישראל, לאבא ואמא ולכל המשפחה בריאות שלום והצלחה״ ומבלי להסדיר נשימה או לתת יחס לליטרלי כל הגן כולל ההורים ושאר הילדים שהשתתקו לגמרי או לאב ההמום שהסמיק כהוגן אך שבחר לתת לו לבטא את עצמו וכוסומו העולם - הוא חזר לרדוף אחרי היונים.
בתוך כל ההתאוששות של כלל הגן (ואני לא מגזים בתיאורים שלי אגב), שמתי לב שהתפתחה לה מעריצה ראשית בתוך עדת הבנות מאחוריו, שממש נדבקה אליו. היא הייתה ממש יפה, אבל לא משנה כמה היא ניסתה לתפוס את תשומת ליבו הוא פשוט היה אדיש אליה ונתן לה יחס מינימלי על גבול המנומס. לא שזה ריפה את ידיה אבל זה בהחלט גרם לי לחשוב האם זה רק הוא או שזה גנטי ושגם אני מתנהג כך עם בנות בלי לשים לב..
עבר זמן, היונות המשיכו להרדף למוות, האמהות אספו אט אט כל אחת את ילדתה, עדת המעריצות התפזרה, אבל רק אחת עקשנית נשארה. אותה מעריצה ראשית שלא וויתרה על תשומת הלב שלו.
בסופו של דבר גם אמה קראה לה לבוא, היא נכנעה והצטרפה אליה. הוא היה בקצה השני של הגינה. הבטתי בהן מתרחקות, כשלפתע היא נעצרה בנחישות ואמרה לאמה שהיא חייבת ללכת לומר שלום. רצה אליו בריצה רומנטית, שערה מתנופף, חוצה את הגן לאורכו כשאש האהבה בעיניה.. לגמרי היה מתאים סלואו מושן.. ובחיי שקינאתי בו שמישהי תרוץ אליי ככה.. היא הגיעה אליו ואמרה לו שהיא הולכת ושלום. הוא היה מספיק שקוע במרדף היונים ולא התייחס אליה. או אידיוט. אולי כמו אבא שלו.
ספרתי 3 ניסיונות מלאים שלה להשיג את תשומת ליבו וכבר די ריחמתי עליה. בסוף נכנעה וחזרה לאמה קצרת הרוח.
חמש דקות אחכ הוא חזר אליי ושאל איפה הילדה ששיחקה איתו. ״היא קראה לך ולא שמעת״, אמרתי לו, ״היא ממש רצתה שתענה לה ולא שמעת״. הבטתי בהחמצה המתהווה בעיניו ולא יכולתי שלא לתהות האם הוא באמת שיקוף לאבא שלו, שאולי גם הוא לא יודע לזהות חיזור ורצון לתשומת לב מצד בנות.
חזרנו הביתה והוא עלה לישון.
בסוף לא ירד גשם על היונים.
