רוסית ובוכרית. אלו היו הן שני השפות אותן שמעתי בכל שנות נעורי. בשנות השבעים עלו הורי לארץ מרוסיה, ואיתם עלה החינוך הרוסי הקשוח, הפרפקציוניסט, הממושמע וחסר הרגשות. אך גם הוא לא עלה לבד, איתו עלה בן זוגו המדהים – המנטליות הבוכרית.
במנטליות הבוכרית ההיררכיה בין הדורות היא מוחלטת, כשהקטן מציית לגדול ציות מוחלט ללא עוררין, ולו רק בגלל שהוא יצא לאוויר העולם לפניו. נהוג להמחיש זאת בהקצנה בקרב העדה בהמחשה המפורסמת, שבבוכרה, כשאח גדול היה "מחנך" את הקטן ומכה אותו במקל ותוך כדי הכאה המקל היה נשמט מידי האח הגדול, האח הקטן היה רץ להרים את המקל ולהושיטו בהכנעה לאח הגדול ולנשק את ידיו (קצת מושגים על הכנעה אפרופו בדסמ).
מעולם לא חסר לי בבית מאומה, כל מה שהייתי צריך היה לי ואף הרבה יותר. תחושת המשפחתיות בבית הייתה חזקה וחמה, וכמו בחינוך רוסי טוב, כל הילדים הלכו בדיוק בדרך אותה הכתיבו ההורים. כולם מוצלחים, מלומדים, שואפים לשלמות ועושים נחת ושם טוב בכל חור שבו הם נצפו אי פעם. הורי ניפצו בכוחות עצמם הנהגות ישנות ואמונות טפלות רבות מהמסורת האתנית, ועשו זאת באומץ רב למול עיניהם המשתאות של המשפחה המורחבת שלא ידעו איך לאכול זאת. ואילו אנו נהנינו מכל העולמות, וסללנו לעצמינו דרך רב תרבותית שלקחה את היפה וזרקה את הפחות, ואימצה לחיקה את הטוב מכל הסובב אותה. הכל מלבד דבר אחד קטן קטנטן.
הורי השיגו הישגים רבים בחייהם, הישגים שרבים היו חולמים להשיג אפילו חצי מהם, ובכל מישור ותחום אפשרי. ילדים, פרנסה, בריאות, יופי, שם טוב, מעמד גבוה, השכלה ומה לא. אך עם כל ההישגים הללו, ועם כל היכולת לראות מחוץ למשקפיים איתם הם נולדו, להביט מעבר למה שהם חונכו לראות ולהשיל מעליהם מנהגי מסורת טפלים, עם כל זאת, דברים מסויימים היו פשוט גדולים מהם. ליתר דיוק נקודה אחת משמעותית: היכולת להביע אהבה, עידוד וחום.
מיום שאני זוכר את עצמי ועד היום הזה, לא שמעתי מאף אחד מההורים שלי "אני אוהב אותך". מעולם לא היה שם חיבוק, שלא לדבר על נשיקה. ככה סתם כי אוהבים אותך. לא חום ולא הערכה. בכל אספות ההורים לאורך כל שנות ההתבגרות שלי, כשהם חזרו עם עיניים קורנות, ואני בציפייה ודריכות שאלתי "נו מה אמרו?", התשובה תמיד הייתה "הם דיברו איתנו, לא איתך, אבל אמרו דברים טובים" ואת החלק האחרון אני הוספתי... המזל הוא שהנחת קרנה מעיניהם, אחרת ברצינות היה אפשר לחשוב שנאמרו שם דברים לא טובים.
במשך שנים חייתי בלי לדעת ששוכן בתוכי חלל שמעולם לא מולא, חלל שדרש את חלקו כל הזמן. תמיד חוויתי עם עצמי דפוסי התנהגות מסויימים וקווי חשיבה, שלמקורם וקיומם לא היה לי הסבר מניח את הדעת. היכולת המיוחדת לרדת לפרטי פרטים כשאני מחמיא לאחרים, הרצון הקבוע שיפרטו לי את המחמאות שניתנו לי, תסביכי הנחיתות שחוויתי בבחרותי, תסביכים שהולידו מצבי תלות קשים בחברים ודמויות שונות באותה תקופה.
לקח לי שנים של עבודה עצמית קשה ומפרכת לצאת מחוסר האמון העצמי שהייתי שרוי בו, ולבנות בטחון עצמי חזק יציב. אך עד היום הילד שבי רעב לאהבה שמעולם לא קיבל. ליד מלטפת, לנשיקה חמה, למילת עידוד, לתחושת בטחון שלא משנה מה יקרה או מה אעשה אני תמיד אהיה הבן האהוב והמיוחד של אבא ואמא.
בשום שלב לא ידעתי לחבר בין הנקודות. בין העובדה שאבא מעולם לא חיבק ונישק, ושאמא מעולם לא אמרה "אני אוהבת אותך ילד שלי", לבין הדפוסים ההתנהגותיים שלי ולשייך ביניהם.
כיום, מה שמציק לי יותר מכל הוא ההשלכה של החסך הזה למול הילד שלי עצמי. העובדה שקשה לי להרים את התינוק שלי בן השנה וחצי, יצור שעדיין לא פיתח אישיות, יצור שכולו תום ומתיקות, כזה שהכי קל בעולם לכאורה לומר לו "אני אוהב אותך" – לי קשה לומר לו זאת. וכשיוצא לי מהפה "אתה אהבה של אבא" או "אבא אוהב אותך", אני מתקן את עצמי לניסוח המדוייק שמפגיש אותי בעוצמה עם החלל הפנימי שלי - "אני אוהב אותך". ללא שימוש בגוף שלישי. וזה לא קל לי כעת, ויהיה מסתמא קשה שבעתיים כשיגדל. אך עם עבודה טובה זה יישתנה בעזרת השם.
מי שעזר לי להבין את התמונה המלאה ולחבר בין החסך באהבה לבין ההשלכות ההתנהגותיות שלי, היא הפסיכולוגית שלי, שבשנה האחרונה עזרה לי להכיר את עצמי ולמפות את הדפוסים והטבעים שלי טוב יותר. המון רוגע ושלווה ופוקוס רכשתי לחיים בזכות העבודה שלי איתה, כמו גם מקום לחמלה ואהבה חדשה מול ההורים שלי. נולד בי ערוץ חדש ורענן של אהבה אליהם, והשדרים המרוגשים שחוזרים מהם כתגובה, מראים שהם חשים בכך ונהנים. אך למרות הרצון והכמיהה, המחסום הרגשי שלי עדיין לא מאפשר לי להביע זאת בשפתיים ולומר "אבא ואמא, אני אוהב אתכם". ואל המחסום הזה מתלווה שוב זעם: "למה אני הוא זה שצריך לחדש את הערוץ הזה בתקשורת שלנו? ההורים הם אלו שאמורים לאהוב את הילד, לא אני הוא זה שאמור לבנות את ערוץ האהבה הזה".
כל זאת עד לאירוע מסויים בשבוע האחרון ששינה מעט את פני הדברים, והרחיב את ערוץ האהבה שלי לממדים חדשים.
בשבוע שעבר שוחחתי כאן בצ'אט עם אחת הדמויות היותר מיוחדות שיצא לי להכיר מזה תקופה, ושאני ממש מעריץ. דמות שעל פניו לכאורה לא אמור להיות בינינו שום דבר משותף. היא שייכת לקצה השני הרחוק של הקשת התרבותית מהיכן שאני עומד. הכרתי אותה דרך הבלוג שלה, ובתגובות שלה בפוסטים שונים ורבים כאן באתר. מסתבר שלא רק אני אוהב לשוטט באתר ולהכנס לבלוגים של אנשים מכל קצות הקשת, שברבים מהם ראיתי תגובות שלה, כשכל תגובה שלה פנינה, מלאה בערך, אנושיות, הומור, חכמה ואיזון נפשי. כמובן שנמשכתי להכיר את האישיות הזו, וכך זכיתי להכיר את אחד האנשים המדהימים ביותר בחיים בכלל.
אך אם עד היום הערכתי והערצתי אותה על תכונות נפש מדהימות ואיכויות אישיות שקיימות בה, הרי שבשיחה הזו נגליתי לתוכן פנימי עשיר ומדהים שלה, להשקפות עולם מעניינות, ויותר מדי קרקע משותפת ביני לבינה שלא חלמתי שתהיה. ואילו היא, מהמרחק התרבותי, כמוני היטיבה לראות ולהעריך את האיכויות והמעלות שבי ולבטא אותן. היא נגעה בליבי באופן שהיה חדש לי והרחיבה את ערוץ האהבה החדש שלי. בשיחה העמוקה הזו, הלב שלי עבר מסע מסויים של חיבור, מסע מיוחד ומשמעותי, חוויה פרטית שהפגישה אותי עם חלל אהבה הפנימי שלי. בזכותה ובזכות החיבור שחוויתי בשיחה, הצלחתי להרים מבט בתוכי אל ההורים שלי ולהודות להם על כל החינוך והטוב שהשפיעו והרעיפו עלי. על הדרך שהתאמצו לסלול לי. על האהבה האדירה שלהם שחוץ מביטוי שפתיים היא באה לידי ביטוי בכל מקום. ומשם, מהנקודה בלב שהיא נגעה לי בה, התרחב ערוץ האהבה החדש שלי כלפי ההורים שלי, ולמרות שסיימנו את השיחה בשעות הבוקר כשהיא מגרשת אותי לישון, ישבתי לכתוב מייל להורים שלי, ישירות מתוך הלב, בו אני מודה להם מא' ועד ת' על כל המסירות שלהם עבורי כל השנים, בחינוך, בהשקפה, בדרך ארץ, בחכמה, במידות וכלים לחיים. והשוס הוא, שלראשונה מזה 28 שנה בקשר שלי עם הורי, סיימתי את המייל במילים "אבא ואמא, אני אוהב אתכם".
