|
|
|
עצרו אותי בדרך אל מי שאמר לי "בואי, תגידי שאת נוסעת לבן זוגך.."
השוטר:"לאן?"
לבן זוגי
איפה את גרה?
..
איפה הוא גר?
...
השוטר "אז איך בדיוק? יש סגר לא מתארחים בבתים של אחרים"
אני :" כן אבל כמה אפשר???"
(#לא גאה בשבירת הסגר..)
למה נשואים זו בעיה?
נניח שעברתי (ועברתי בשביל יחידי סגולה) את המחסום המנטאלי של הסטטוס..
אבל
איך בקיץ כשהשמיים יפתחו והמגיפה תהיה מאחורינו ...
איך תגשים לי את זה??
יש נטייה לסכם תקופות.
אני 4 שנים באתר.
הגעתי בגיל 51.
לפני 4 שנים לראשונה התחברתי למאוויים שלי שלא ידעתי לקרוא להם בשם אז בטח שלא יכולתי לבקש אותם לעצמי, לבקש את מה שכל כך נדרש לי.
איזה כיף לי ככה להיות נוכחת...
תודה על המקום הזה המאפשר לי לפגוש את עצמי.
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=73869
והנה הבלוג.
(תודו לי אחכ)
הבלוג שלה גורם לי לתגובות פיזיות מרגשות.. התיאורים שלה מחרמנים אותי..
פעם היתה תוכנת טלוויזיה שקראו לה "אי החלומות". מקום בו מגשימים פנטזיות לאנשים. זוכרת שהיה צייד שרצה לחוות איך זה להיות ניצוד.
לחוות להיות שיפחה. הדיכוטומיה בין מי שאני ביומיום לבין הביטול העצמי הטוטאלי הזה. ההחפצה והשימוש... גררררר
https://thecage.co.il/profile/73869
הקן מתרוקן.. ואני לא אמא טוטאלית שכל חייה סביבם אלא יותר בהתכווננות.. המודעות שלי נתונה להם
חווה תחושה של "זה הזמן שלי".
כל מה שעולה לי זו השאלה אז מה עכשיו..
זה ששום דבר, כלום.. לא חומק מתחת לראדר. בנועם יש התייחסות כלשהי. מדייק. תוהה הכיצד קרה ש...
התייחסות שמזכירה לי שיש מישהו רציני מולי.
וכשיש מולי מישהו כזה ...
הממ
בשיחה אמש אמרת לה אלפי תאים לא שוכחים... את יכולה בראש לעשות איזו רציונלזציה שאת רוצה אבל הגוף זוכר.
הגוף זוכר איך גבר זר מבוגר התפעל וביקש לצייר את הילדה בת ה 13 אולי 15. ההורים שאלו אותה אם רוצה והיא שמחה...(לא בעירום כמובן) ואיך הגוף קפא בכל פעם שהגבר מיקם אותה שוב על הכסא באמתלה שזזה כשיד אחת חופנת את השד והוא מתנשף בעוצמה. בהתחלה הילדה חשבה "בטעות" אז היא עשתה לו מבחן. זזה כשלא ראה והוא לא שם לב. זזה בכוונה כשהוא מסתכל בה ואז ניגש למקם מחדש וחופן.. ומתנשף..
לקח לה זמן לקלוט שזו לא במקרה או בטעות ואינה מדמיינת. הראש עבד עיבד נתונים. הגוף קפא.
לקח לה בערך 4 אולי יותר פעמים לברוח בריצה מהסטודיו.
לא שיתפה ולא ממש החשיבה את זה כהטרדה או טראומה. להיפך כשנשים שיתפו על הטרדות הרגישה ברת מזל שלא חוותה הטרדה. זה לא ששכחה. פשוט נראה לה מינורי. חסר חשיבות. הראש איפשר...
הגוף זוכר. היא דווקא אוהבת את החזה שלה. הוא היה מקור הזנה לשלושת ילדיה וההנקה היתה עונג מיוחד שמעלה חיוך כשנזכרת. הוא גם יפה בעיניה...
אבל מיליון תאים לא שוכחים. החזה שלה מנותק מכל הקשר מיני. המגע בו שווה ערך לליטוף הברך.
מיליוני תאים לא שוכחים את הניתוק שעשתה כדי לשרוד ועכשיו הגיע הזמן לחבר מחדש..
אני מחברת מחדש
רציתי לכתוב על כל מיני צורות פנייה שמורידות אותי. לא, לא לריצפה במובן החיובי אלא מורידות אותי כמו "מאבדת עניין בשנייה"..
כמו:
"מה ניש?"
"היוש"
"אוהבת אנאלי?"
"כלבה"
"מה גודל החזה שלך?"
"בת כמה את?"(כתוב בפרופיל)
"סיקרנת".. (וכששואלת מה סיקרן אין באמת תשובה)..
אני שואל את השאלות..
אבל
בא לי לכתוב מה *כן* מעורר עניין. להתמקד בכן. אז אין תשובה מנצחת ולא יעזור להעתיק מכאן ואז לשלוח כי זה לא המילים זו ההתכוננות .
אם סיקרתי, יהיה נעים אם תפרט מה עניין אותך.
קל לי ובא לי יותר לשתף כשאתה יוצר מרחב. כשאתה מוביל.
וההתכווננות. עצם העניין. אם זה להתכתב ולהעביר זמן אז תגיד, בא לי להתכתב. אם זה חרמנות אז תגיד אני חרמן ובא לי... אולי אגיד תודה אבל לא תודה ואולי אזרום. מה שבטוח זה שאכבד ואעריך.
ומה שבאמת מדליק אותי זה כשאתה במינון מדויק ורך בעדינות, בנחישות וברגישות, מראה לי מי ה"בוס". כמו להגיב על משהו שאמרתי במשפט כמו "זה משפט שלא אומרים לשולט" .. מצליחים להבין. זה לא להגיד "תתנצלי או שתענשי" (ריבונו של עולם עוד לא הכרנו ).. זה להציב אותי מול מי שאתה.
בטח יש עוד מלא מה לא ומה כן.. מוזמנים כמובן להוסיף ולגרוע. מעניין יהיה לקרוא.
יש לי כל כך הרבה "כללים" שאימצתי כדי לשמור על עצמי. הנה חלק בתמצית:
לעולם איני שולחת תמונת פנים באף מדיה הקשורה לכאן או לתקשורת שיש בה רמיזה על היותי הנשלטת שאני.
עד שלא נפגשים, ככל שזה מגיע למפגש, אינני נותנת מספר טלפון.
כששואלים במה עוסקת אני מתחמקת ורק אחרי פרק זמן ואחרי שבדקתי מי מולי אז אולי יש מצב שאשתף. לא אינני סלב.
אני לא מתעסקת עם נשואים.
לא מעניינים אותי צעירים כי אני כמו "אמא" שלהם. אין מצב, שאצליח להתמסר.. ובשביל הכיף סתם ככה( זיון ) לא צריכה את הכלוב.
ולאחרונה,
הייתי עם צעיר, נפגשתי עם נשוי ואני עורכת דין.
שוברת כללים.
