אני רצה במסדרון חשוך וצועקת. משהו רודף אחרי. זה העבר שלי. ואני רצה ורצה הכי מהר שלי, אבל זה לא מהר בכלל. הרגל לא מתרוממת. אני בתוך בוץ, מנסה להתקדם הלאה והבוץ משאיר אותי במקום. וכבר אין לי סיבה להמשיך, אין אף קרן של אור שנכנסת. ואני כבר לא מנסה להרים את הרגל, ואני קורסת תחתיי.
------
נערה יפהפייה עמדה בקניון עם חבר שלה החייל. לבשה ג'ינס קצר וטופ שחור והייתה עצבנית, והוא נישק אותה על הצוואר והרגיע אותה והם היו זוג כל כך יפה, מאלו שאני לא מצליחה להפסיק להסתכל עליהם, מאלו שאני מרגישה כאילו הם חיים בעולם אחר משלנו, בני התמותה. יש ספרה של אנשים יפים, אין שם כניסה ל"חמודה" או "נאה" או "מטופחת". יש שם רק יפה. רק מי שיצאה יפה מהכוס של אמא שלה נמצאת שם. ליגה אחרת לגמרי, ובה חיים חיים אחרים לגמרי, ויוצאים עם גברים מהממים שגם הם פשוט הגיעו לעולם מושלמים.
והסתכלתי עליה והיה לי עצוב, ולא הצלחתי להזכר באף אחד שנישק לי את הצוואר וניסה לפייס אותי.
‐-------
הגרוש שלי, הוא אהב אותי באמת. לא ברור לי למה עד היום. זה שאהב אותי לא סותר את זה שהוא איש קשה ואנחנו לא מתאימים. כנראה דווקא בגלל שהוא אף פעם לא הצליח להבין אותי, הוא הצליח לאהוב אותי. זה הגבר היחיד שאני יודעת עליו שאהב אותי. לא ליום או יומיים אלא לשנים, וגם אחרי שראה את הצדדים הלא יפים. והלכתי משם, כי למרות שהוא אהב אותי, לא הצלחתי לצמוח שם. וכשאמרתי אני נובלת אני צריכה מים, הוא אמר בשביל מה. וכשאמרתי אי אפשר לצמוח בלי אור, הוא אמר שזה שטויות. וכמה שבכיתי הוא נשאר. לחבק הוא לא ידע, וגם לא להשקות, וגם לא להוציא אל האור. אבל הוא אהב אותי. מישהו פעם אהב אותי. וגם זה משהו.
-------
אנשים יושבים בארומה. לא מעט. רובם מבוגרים, שישי בבוקר. אדם בסביבות גיל 60 יושב לבד. בשולחן לידו שתי נשים ושני גברים, נראים בגיל דומה. הוא נראה כמוהם, מבחינת סטטוס ומוצא, ואני חושבת לעצמי כמה חבל שהוא יושב לבד, הם יכלו להיות חברים. וכמה זה קשה אחרי גיל מסוים להכיר חברים חדשים. וכמה זה קשה להכניס אנשים לחיים שלך. עצוב לי בשבילו שהוא לבד, עצוב לי בשבילי שאני לבד. מטלית על השולחן מוציאה אותי מההרהורים. מנקה השולחנות נראה בגילי, עם גיבנת מסויימת. מרוויח שכר מינימום, אני מניחה. ואני אומרת לעצמי כמה מזל יש לי, שאני מהיושבים ולא מהמנקים.
------
אישה מנקה את השירותים בקניון. היא לא עושה עבודה טובה כל כך. וכלקוחה זה מבאס, אבל כאישה אני מבינה אותה. היא הייתה פה בבוקר, היא פה עכשיו, והיא תהיה פה גם בעוד כמה שעות. אולי עושה את זה בשביל ילד או ילדה שמתביישים בעבודה של אמא. אם אני ארשום שאני לא מרוצה מהניקיון, אף אחד למעלה לא יגיד "אם נעסיק אנשים ביחס הגון, שעות סבירות ומשכורת שמאפשרת להתקיים בכבוד, אנשים ירצו לשמור על העבודה וגם יהיו להם כוחות ומוטיבציה לעבוד טוב". גם ככה הם מוצאים אנשים שמוכנים לעבוד, ובתנאים שיש כנראה אפשר להמשיך לאורך זמן רק אם מעגלים פינות. ולמה אי אפשר לייצר חברה הוגנת. אם מסתכלים על ההיסטוריה - בכל חברה יש עוני ועצב וחוסר אונים. הדבר היחיד שאפשר זה לדאוג לעצמך ולקרובים אליך. אז למה במקום לשמוח על כך שאני חיה בתקופה שבא חנונית דיכאונית גרושה יכולה לפרנס את ילדיה בכבוד, אני חיה בפחד מהיום שבו ייגמר המזל.
