אמא שלי האמינה בי. תמיד. היא לא ראתה את המפלצת שאני ראיתי בתוכי. היא ראתה - ורואה - חוכמה, טוב לב, אכפתיות, מסוגלות.
אני רואה שחור. אני רואה בתוכי שנאה וזעם וצביעות. אני רואה אינטרסנטיות, פינוק, חולשה, התנשאות מעורבבת בחוסר ביטחון, ופחד. בעיקר כאב ופחד. המון מהם. כמות אין סופית, ככל שהעין תופסת. מדבריות של פחד וכאב, כאב ופחד.
מצאתי את השיקוף התרבותי לזה במקום לא צפוי. נטפליקס, DC, TITANS.
ילדה שחלק רואים אותה בתור הרוע בהתגלמותו, וחלק רואים בה את הטוב.
ומה שהכי יפה בעיני זה, שאם מתייחסים אליה כאילו היא רעה - אז באמת הרוע שבא מנצח. ואם כאילו היא טובה - אז יוצא ממנה משהו טוב. ראיתי רק כמה פרקים, כשרציתי להמשיך זה פתאום היה לי מפחיד מדי. אולי בפעם אחרת. בלי ספוילרים.
הייתי רוצה מישהו שכבר מכיר אותי, וכבר ראה את השדים שלי. ושבאותן העיניים שראו את ההתנהגויות הכי בזויות, עדיין תהיה אהבה והערכה. כמו הילדה בסדרה, אני מפחדת מעצמי. כמו הילדה בסדרה, הייתי רוצה אנשים מסביבי שיקראו לי לחזור כשאני בסערה.
אבל אני כבר לא נותנת צ'אנס. זה כואב מדי לנסות, זה כואב מדי להאמין, זה כואב מדי כמעט כל דבר שהוא לא לבהות בחיים בעיניים מזוגגות.