פרדוקס ושמו בדסם

אני לרוב קוראת את אותם הבלוגים.

עוקבת אחרי לא מעט וזה מעסיק אותי מספיק כדי לא לנדוד יותר מדי לבלוגים לא מוכרים או לא נעימים.

היום קצת שיניתי, הלכתי לאיזור הפוסטים החדשים וקראתי.

ודוגרי? נבהלתי.

לא יודעת מאיפה היה לי הבטחון, או הנאיביות, לכתוב כאן כל כך הרבה דברים.

ודווקא עכשיו, כשהכינויים מוכרים, שיש קצת היסטוריה, כל אלו שהשלתי מעלי מסתבר שעדיין קיימים,

וזה מפחיד.

יש סטיות שאינן מפחידות אותי. אבל יש אנשים שכן.

האם הגיע זמני להמציא את עצמי מחדש תחת כינוי אחר?

או אולי להשאר באיזור הנוחות ולא לגלוש למקומות לא מוכרים?

או שמה (שמא?) להתמודד עם הפחד ובכל זאת לדגום מקומות שאינם מוכרים?

השאלות האלו מלוות אותי בחיים בכלל.

להמציא את עצמי מחדש זו לא באמת אופציה. עצמי ממשיך לבוא איתי לכל מקום.

אז אפשר להסגר ולהמנע, או שאפשר להתאמץ ולנסות.

הפחד משתק אותי. אני קופאת. לא צריכה לבחור, הגוף בוחר בשבילי.