אני עייפה.
מאנשים, מהיכרויות, מתקוות.
אני מתגעגעת.
אל אהוב ישן.
אני מחפשת
שקט.
הייתי רוצה לשקוע עכשיו אל שינה מתוקה.
הייתי רוצה לקום אל חיבוק עוטף.
במקום זה, אמשיך לנקות. מחר חוגגים לצ׳וק יומולדת בבית עם כמה חברים מהכיתה ומהישוב! יהיה הרבה רעש וקשה לי עם זה. אבל הוא כל כך מתרגש ושמח שזה שווה. בכלל השנה יום ההולדת שלו נמשך כבר שבועיים וכיף לי כל כך לראות כמה הוא מאושר.
הייתי אתמול בשבעה של אמא של מישהו שעובד איתי.
הוא כבן ארבעים, הוריו עלו לארץ מברה״מ ב79, ויש להם סיפורים שפעם חשבתי שהם נורמטיביים כי לכל המבוגרים היו כאלו. עד שהבנתי שנורמה זה לא. על מלחמה, על מחנות, על חודש של מסע מברה״מ לישראל, על תינוק שהגיע עם כוויות קור חמורות (התינוק הזה עובד איתי היום).
בדרך הביתה, על אי תנועה, איש זקן ששובר את הלב מבקש כסף מהמכוניות החולפות.
כמה שפר עלי גורלי.
אבל גם כמה שברירי הקיום.
הודיה גדולה ממלאת אותי
ובתוכה חרדה כלכלית גדולה, שהטוב יכול להגמר. חרדה שאינה מושתתת על עובדות או על העבר. חרדה שהיא תוצר של אופי ותקופה ומיקום.
ישראל 2017 היא מקום של אנשים שעובדים ובכל זאת לא יכולים לחיות.
למזלי יש לי רשת של ההורים. אבל אין לי שום ידע פיננסי להציע לנונה וצ׳וק. ״תלמדו טוב וככה תמצאו עבודה טובה ופרנסה טובה״ פשוט כבר לא תופס במבחן המציאות.
אז אני אחגוג לך יומולדת ילד אהוב שלי, כי זכרונות וחוויות אני כן יודעת לתת.
וכן, הרבה מזה בזכות הכסף של סבא וסבתא.
וכולנו אוהבים אותך המון המון.
