פסטיבל יום הולדת שבע הגיע לסיומו במסיבה בבית.
אחרי יומולדת בכיתה,
יומולדת בחינוך הלא פורמלי,
פיצה עם אבאמא אחות ביום הולדת ה״אמיתי״,
על האש עם אבאמא אתמול
(שני האחרונים לא מובנים מאליהם כשאבא ואמא גרושים),
היום מסיבה עם החברים אצלי בבית.
8 ילדים בני 7 (אולי אחד יותר או פחות, היה מלא רעש והם זזים מלא אז סבתא לקחה אחריות על הספירות בזמן שאמא סיימה את הקישוטים לעוגה). כולם נשארו בחיים, לא נצפו פגיעות, ולא היו ריבים יוצאי דופן.
זה מאחורי, והייתה הרגשה מדהימה של יכולת והצלחה.
ההרגשה הזו חומקת לי לאט לאט ונשארת הרגשה של עייפות וחוסר סיפוק. במילים אחרות - שגרה.
זה גם היה סופש שהגרוש ואני מכורח הנסיבות היינו לא מעט יחד, וזה עבד לא רע. מצד אחד זה די ברור למה אנחנו לא יחד, ומצד שני כבר מכירים את השטויות של הצד השני ולא מתרגשים.
למשל:
- ״אז מתי את רוצה להפגש?״
- ״לא יודעת, אין לי כוח לחשוב. תגיד מקום וזמן ואני אהיה שם״.
- ״7:30 בxxx"
למשל 2:
- ״אז מה קודם? סופר או דלק?״
- ״מה זה משנה תעשי מה שבא לך״
- ״אין לי כח לקבל החלטות״
- ״אז דלק״
בלי הסברים ארוכים על למה ואיך וכמה. פשוט ככה.
למשל 3:
- ״לא יודע מה עובר על צ׳וק, הוא התחרפן לגמרי״
- ״דווקא בבוקר הוא היה סבבה. העסיק את עצמו ושיחק לבד״
- ״הילד נדפק״
- ״רד ממנו״
צ׳וק והגרוש בכסאח, לא מדברים.העל האש נגמר בלי על האש, רק אש ביניהם בעיניים.
- ״תן חיבוק צ׳וק״.
בלי דרמות, בלי לקחת את הסיטואציה קשה כמו שפעם הייתי עושה, היכרות עם המתב והבנה שמחר כולם ישכחו כבר.
ביני לגרוש חלוקת תפקידים ברורה: אני חושבת על כל מה שצריך לקנות לעשות ולהכין. אני מארגנת, אני מחלקת משימות. והוא מוציא מהלופים כשהחשיבה הולכת לאיבוד.
אני בלחץ, הוא בשנטי.
אני דואגת שהכל יתקתק, הוא זורק בדיחות.
אה, וסוחב. יתרון ענק זה שיש גבר שסוחב.
