כשאני יושבת בחוץ מתחת לגגון והגשם מטפטף מסביב,
ויש משהו או מישהו מעניין להתעסק בו,
זה כיף להיות אני.
כשישבתי לפני זה בסלון
וקיפלתי כביסה
והתחלתי לבכות בלי סיבה נראית לעין אלא פשוט כי המחשבות הסתחררו לי בראש ולא נתנו לי מנוחה
זה לא היה כיף בכלל להיות אני.
- הי
- הי, מה שלומך? איך התינוקת?
- בסדר
- איך היה בחו״ל?
- בסדר. קצר מדי
- חחחח זה תמיד קצר מדי
*שתיקה*
- נו ואיך האחים הגדולים מקבלים אותה?
- בסדר. לפעמים קצת פחות בסדר...
- כן זה בטח קשה להם. העולם שלהם התהפך. ואיך את?
- אחלה. קוראת. נחה
*שתיקה. בראש שלי: בת של זונה את היחידה בעולם שיש לה תינוקת ושני ילדים ואשכרה מגדירה חופשת לידה כחופשה. טוב. תנשמי. תגידי משהו*
- יופי
- תבואי לבקר
- כן, מנסה למצוא סופש שאני לא חולה. זה לא קורה....
*אני מפהקת*
סליחה, אני עייפה
- נו, זה לא שבאמת יש לך משהו להיות עייפה לגביו
תסבירי לי איך בשיחה של דקה, שהתקשרת מתוך נחמדות אני מניחה ושאת באמת מעוניינת שאבוא לבקר (שעה נסיעה), הצלחת ללחוץ לי על איזה כפתור בתוכי.
כן, אני עייפה. כן, אני חולה. לא, אין לי סיבה אובייקטיבית. זה פשוט טונות של מחשבות שרצות לי בראש וההתמודדות איתן לוקחת ממני את הכוחות.
אבל לא משהו שאת תביני.
אצלך בראש הכל קל ומסודר.
לפחות אני יכולה להתנחם בזה שאת לא סקסית. אין בך גרם אחד של סקס או אי שפיות או קריצה כלשהי. ולא, אני לא מתנחמת בזה שקשה לך ואת מפרנסת ואין לך עזרה מההורים. למרות שאת טורחת להזכיר לי על בסיס יומי כמה קל לי.
אני לא מאחלת לך שתמותי חלילה או משהו כזה,
אבל אם את מוכנה להעלם מהחיים שלי זה יהיה ממש מבורך.
#המנהלת שלי ואני בנסיון לנהל שיחה ידידותית. מעט מאוד קורה שם כלפי חוץ, וכל כך הרבה שיט בתוך הראש שלי
