ברוך הבא לממלכה שלי

היום הכלבה חוגגת יום הולדת נוסף תחתי,

דאגתי להתחיל לה את הבוקר עם הדבר אותו היא הכי רוצה

וזה סשן כמובן..

זה יום ההולדת השני שהיא חוגגת תחתי,

אוכל לכתוב על הכלבה שלי וכמה נהדרת היא ולמלא דפים שלמים,

אבל לא באמת יש צורך..

כי את יודעת היטב מי ומה את עבורי,

אז כלבה שלי, מאחלת לך המון מזל טוב,

שפע של אושר, בריאות ואריכות ימים,

שתמשיכי להיות כלבה נהדרת, צייתנית, פאתטית, מושפלת, קטנה, זונה, ובעיקר בעיקר שלי,

את כל הזמן אומרת שזכית להיות שלי,

והיום אגיד לך שגם אני זכיתי שאת שלי!

יום הולדת שמח כלבה שלי

בחיי הרמה הגבוהה כאן של השולטים בהחלט מעוררת רצון לברוח מהאתר ולא לחזור לעולם,

קשוח מידיי?

טוב אז עכשיו ברכות..כי מסתבר שאתם בכל זאת עדיני נפש,

כל בלוג כאן הפך להיות מינימום פורנו רך, ובמקסימום פורנו למתקדמים,

ההצעות הכל כך נדיבות של זין לניחומים,

סשן מרגע לרגע,

אורגיה שפונה לקהל הרחב,

הצעות למסאז׳ מסוטים כאלה ואחרים (בחייאת תורידו לפחות את הטייטל שולט),

אלה שבכלל עושים לך טובה, או רוצים לעשות,

דאדיז שרק רוצים להעניש אותך ילדה רעה של אבא, בדרך סופר יצירתית, איך?

כמובן עם הזין המהולל שלהם שמגיע לגודל של רק 55 ס״מ,

סיפורי אלף לילה ולילה על כמה הוא שולט עכזר שהצליף בך 5 פעמים והצלחת להוריד דמעות, והוא היה שם לנגב לך אותן עם הזין העצום שלו,

סיפורי בוב הבנאי על איך הוא מפרק את הנפש שלך בשליטה מנטלית ובונה מחדש,

וכמובן גולת הכותרת גמירות והשפרצות מכל עבר,

נשמתי עליה והיא גמרה,

לחשתי לה והיא השפריצה,

עמדתי והסתכלתי עליה ופתאום שלולית על הרצפה,

ברצינות חבר׳ה בואו נרד לרגע מהעץ…

לא יודעת האם אתם קונים את הסיפורים שאתם כותבים לעצמכם או לא, 

אבל חבוב…אם תמצא את פלא היצירה שגומרת מהנוכחות שלך בלבד ובכן…שתפו את כולנו, מניחה שהיא אפילו תיכנס לשיאי גינס.

להצליף 5 פעמים או 50 פעמים לא הופך אותך לשולט עכזר.

אין שום סיבה הגיונית שתציע סשן מזדמן למי שאינך מכיר! ראבק אחריות שלכם כנשלטות/ים לוודא שאכן מדובר בשולט שיודע מה ואיך לעשות, ובעיקר יודע מה ל-א לעשות,

לא נראה שזה כל כך ברור כאן אבל סשן אימפקט או כל סשן אחר שמבוצע לא נכון יכול לגרום לפציעות שישליכו על חייך קדימה, אל תרוצו תבדקו ותבדקו היטב!,

אנחנו בשנת 2024 אוטוטו לא מאמינה שאני ליטרלי צריכה לכתוב את זה אבל…

מחלות מין יכולות לעבור גם עם קונדום ולכן…שוב, תבדקו! אל תרוצו.

אגב למי שלא ברור,

שליטה מנטלית עלולה להיות הרסנית ודורסנית כשאינה מבוצעת נכון.

אני לא אטען שכולם כאן מבלבלים בשכל, יודעת באופן אישי שיש כאן לא מעט מהאוחזים בשוט שבהחלט יודעים ומבינים מה הם עושים,

כיצד לא לגרום לנזק, ומהי באמת מהות של שליטה (ולא,זה לא כמה הצלפת בה, שוקינג אני יודעת),

אז רדו מהעץ,

אל תמהרו, אל תאמינו, אל תבטחו 

באף אחד לפני שהכרתם, בדקתם ושאלתם שאלות.

מנוסח בלשון זכר אבל….כבר הבנתם.

מה הסיפור עם העיטוף של הסוכריה על מקל?

כל פעם מחדש

הילד רוצה סוכריה על מקל,

ואני מוצאת את עצמי במלחמת כוחות אני והעטיפה המחורבנת

שהידקו אותה כאילו זה לעולם לא אמור להיפתח!

מה הלוז?!

והצעצועים מה איתם?

למה צריך להגיע למצב של מלחמה על כל דבר?!

למה על צעצוע אחד קטן, בדגש על הקטן!

צריך לשים 6 אזיקונים קטנים! בדגש על הקטנים!!!!

ולענות את ההורים ואת הילדים כי לוקח נצח לפתוח את זה!

מי היצרן הסאדיסט שהחליט

שזה לא מספיק הרעש וכאב הראש שאנחנו מקבלים מזה,

שזה לא מספיק לשים בורג עבור הסוללות,

ולתקוע קרטון חסר גמישות בגודל לא פורפורציונאלי,

או 20 תופסנים שיהדקו את הצעצוע לקרטון,

על כל זה! נוסיף גם אזיקונים קטנטנים במקומות אסטרטגיים שיקשו עליך ככל שניתן לפתוח את הפאקינג צעצוע!

מי שלא תהיה…קלטתי אותך, ואני לא אוהבת אותך!

למעשה בזמן שאני מחייכת לילד ורבה עם האזיקונים המחורבנים אני מקללת אותך בלב!

למקרה ותהיתם לקח לי רק חצי שעה שהילד מקטר שרוצה את הצעצוע, בעוד שאני נלחמת לפתוח את החרא הזה!

נ.ב

לבסוף הצלחתי לפתוח את שניהם 💪🏼

יש איזושהי נטייה להגיד את זה לאנשים באופן מזלזל,

אפילו מקטין במקום מסויים,

כאילו שעצם זה שאתה פריווילג בעצם צובעת את כל מי ומה שאתה בצבע אחד,

מה שאנשים מפספסים מלהבין,

זה שלא כולם נולדו כאלה,

יש כאלה שעבדו ועבדו קשה על מנת להגיע למקום בו הם יכולים לאפשר לעצמם, ולסנן מה מתאים להם ומה פחות,

וגם מי שאכן נולד וגדל כפריווילג לא בהכרח זה אומר שהכל הגיע לו בקלות בחיים,

אפילו מכירה באופן אישי כאלה שזה רק הפך עבורם את הכל להרבה יותר קשה ומאתגר,

כשאתה גדל כילד פריווילג הכלל נוטה לחשוב מסיבה כזאת או אחרת,

שהכל הוגש לך מוכן, 

מה שבאמת קורה זה שעצם היותך פריווילג בעצם אומר שקיבלת מעט יותר כלים מהכלל, 

ואולי דחיפה קטנה פה ושם, 

ואוליי בכלל לא קיבלת כלום מזה אלא רק זלזול וציפייה ממך להוכיח את עצמך ואת הכישורים שלך בזכות עצמך,

ככה או ככה כדאי שתדעו

ילדים פריווילגים לא באמת מקבלים הכל,

אבל בהחלט מקבלים את הלחץ והציפייה שיש לסביבה שיוכיחו את עצמם,

חלק מנסים בכל מה שיש בהם וגם מצליחים, 

ושם בעצם מקבלים סוף סוף את ההכרה במוצלחות שלהם,

חלק שמנסים ומנסים אבל נכשלו, וכל כישלון כזה גורם להם לשבר בפנים, 

אז הם ינסו שוב ושוב עד להצלחה,

או ישברו באמצע ויברחו לתוך משהו חדש,

זה יכול להיות מקצוע חדש, מסיבות, סמים, אלכוהול,

משהו שיעזור להם להתמודד עם תחושת הכישלון האישית שלהם, במיוחד כי כשאתה ילד פריווילג ובכן…יש לכולם שאיפות כאלה ואחרות עבורך,

ויש גם כאלה שגדלים כילדים פריווילגים

ומגיע שלב בחיים בו הם בוחרים בעצמם,

בוחרים לנתק את עצמם מכל מה שהכירו וידעו,

לנטרל את כל הציפיות המוגזמות והתוכניות שיש לסביבה מהם,

לנתק כל תמיכה כלכלית שבכלל מזכירה את עצם היותו פריווילג,

להגיד לעצמם אני בזכות עצמי,

ואני אבנה את עצמי בזכות עצמי,

ב-10 האצבעות שלי, מבלי אף אחד שיושב לי על הראש ומנסה לכוון אותי, 

מבלי אף אחד שמצפה ממני למשהו,

פשוט להיות אני,

לעשות מה שאני רוצה ומה שעושה לי טוב,

ואם חשבתם שזה קל? אז לא, זה לא

ולמעשה אף אחת מהדרכים למעלה אינה קלה, ובכלל ממתי יש משהו בחיים האלה שהוא קל?!

אבל..

ההערכה העצמית,

הידיעה שאינך זקוק לאף אחד בעולם הזה מלבד לעצמך,

הידיעה שאינך זקוק לאישורים של אף אחד מלבד עצמך,

והידיעה שכל מה שבנית בחייך בנית בעצמך,

ללא העזרה של אף אחד, התחלת מלמטה ובנית לבנה אחר לבנה עד שהקמת מגדל שלם,

זה שווה הכל.

אז כן, נולדתי וגדלתי כילדה פריווילגית,

אבל מי ומה שאני, הוא בזכות עצמי ועצמי בלבד.

אומרים שלטעות זה אנושי לא?

אז למה אני כל כך לא סלחנית כלפי עצמי, 

לגביי הטעויות שלי?

למה אני יודעת לייעץ מעולה לכולן,

שלא לשפוט את עצמך, ולאפשר לעצמך להרגיש ושהכל בסדר,

וכל כך שיפוטית כלפיי עצמי,

למה הציפייה שלי מעצמי כל הזמן 

היא להיות על-אנושית,

לא לטעות אף פעם,

לא לכאוב אף פעם,

לא להרגיש שנכשלתי,

למה אני כל כך סלחנית כלפיי אחרים,

ולא סלחנית כלל כשמדובר בעצמי,

אחת מהסיבות ללמה שום ביקורת חיצונית

לעולם לא פגעה בי,

היא כי אין דבר שלא ביקרתי את עצמי עליו קודם,

למה אני כל כך ביקורתית כלפי עצמי,

פרפקציוניזם לעיתים זה לא דבר בריא,

השאיפה הבלתי פוסקת להיות תמיד הכי טוב,

היא לא תמיד בריאה,

מתי בעצם מגיע השלב שזה ״מספיק״?

המספיק הזה..מתי הוא מגיע?

מה הפרמטרים שלו?

מה היעדים?

ומה הצפי מכל יעד?

הרי כבר הגעתי למקומות בהם שאפתי בעבר להיות,

ואז עברתי לשלב הבא, והבא לאחריו..

אז מתי עוצרים בעצם?

או שלא עוצרים?

ממשיכים תמיד בפול גז והמרדף הבלתי פוסק

אחר היעד הבא?

הכותבת לא באמת מצפה מכם לענות לשאלות למה,

זה עבור המטפלת שלי,

אתם לא המטפלת שלי,

לא, אל תתיימרו להחליף אותה.

כשאת אומרת

״לא מה פתאום זה בחיים לא יקרה שוב״

את משקרת לי, או לעצמך?

סך הכל בוקר משעשע..

יש מעט מאוד דברים שגורמים לבלוטות הטעם שלי

לקפוץ מאושר..

זה בהחלט אחד מהם,

ששש…לא להפריע!

מכירים את זה שאתם מרגישים שעליתם במשקל?

ממש מרגישים על עצמכם 

נוגעים בגוף והוא מרגיש מרופד קצת יותר,

כמובן לוקחים בחשבון גם את כל חנוכה,

ואת העובדה שאכלתי כל כך הרבה שטויות בתקופה האחרונה,

כך שזה ממש עושה היגיון!

אז..בדרך כלל רצים למשקל נכון?

אני החלטתי שאני לוקחת את הזמן עם זה..

לא היה בא לי לרוץ למשקל אז פשוט לא נשקלתי..

גם כל כך התרגלתי להתבאס כל פעם מחדש על המספרים שם ש…

ככה חודש וחצי ללא להישקל,

ובאמת שאכלתי כל כך הרבה דברים טעימים שמנים מנחמים ומושחתים, 

אז הבוקר אמרתי מה יכול להיות..

אני סקרנית כבר! חייבת לדעת כמה עליתי 😁

ואז אני עולה על המשקל ומגלה..

שאני בדיוק באותו המשקל,

למעשה? לא עליתי אפילו גרם,

מה שלא ברור לי זה…איך הגיוני שאני מרגישה על עצמי שכן,

אבל המשקל מראה שלא..

מי דפוק אני או המשקל?

לא ברור…

מה שכן, לשם שינוי לא התבאסתי מזה כלומר..

ציפיתי ליותר כן, אבל לפחות שמחתי שזה לא פחות שוב.

שכולם הולכים לדפוק אותך,

בדרך כזאת או אחרת,

כל אדם שתבחר להכניס ללב שלך,

להעניק לו חלק ממך,

לחשוף את מי ומה שאתה,

לתת לו להכיר אותך, את האני הפנימי והאמיתי שלך,

לחלוק איתו את הפחדים, הטראומות והימים הקשים שלך,

את הרגעים הטובים והמשמחים שלך,

כל אדם כזה

שאתה בוחר להכניס לחיים שלך, ולתת בו את האמון שלך,

מקבל כח, הוא חשוף, הוא מודע, והוא מושרש היטב בתוך הלב שלך,

ולכן…צריך לדעת לברור היטב,

לבחור מי ראוי ומי פחות,

זה לא בהכרח אומר שתחסוך מעצמך פגיעה בעתיד,

אבל לפחות תדע שזאת הייתה בחירה מודעת שלך,

ותשתדל שהבחירה תהיה באדם שגם אם קרה והוא דפק אותך,

הבסיס יהיה כל כך עשיר ורווי,

שתגיד לעצמך ״זה עדיין היה שווה את זה״,

אבל..

תמיד תזכור לשים את הגבול,

כי אנחנו יכולים להיות סלחניים כלפי אנשים שחשובים לנו,

אבל אל לנו לשכוח,

שאם הוא דפק אותנו בפעם הראשונה,

השנייה אולי לא תאחר להגיע,

ולכן, תהיה מוכן גם ללחוץ על כפתור ה-off כשזה מתבקש.

מנוסח בלשון זכר אבל פונה לכל אחד ואחת מאיתנו.

שאמרתי לכם שאני לא אישה פחדנית?

אבל אני עדיין אנושית וכמובן שאני מפחדת כמו כולם,

אולי לא מאותן הסיבות ועדיין..

ההבדל הוא שפחד אינו מניע אותי,

להיפך, רק יגרום לי לדחוף חזק יותר,

השאפתנות והסיפוק העצמי שלי גובר על כל פחד…

לפחות עד שמגיע ג׳וק, זהו.

הנה דבר נוסף חיובי בחורף, 

הם לא מגיעים!