ברוך הבא לממלכה שלי

המטפלת שלי שאלה אותי מספר שאלות בטיפול האחרון שלנו,

היה חשוב לה לנסות להבין כיצד אם בכלל

נרקיסיזם מתקשר לעולם הבדסמ שלנו,

ניסיתי להסביר לה שאמנם יש המון קווים נרקיסיסטים בלהיות שולט/ת,

אבל שבפועל מי שסובל באמת מההפרעה עצמה זה קרוב לוודאי יהיה הרסני, דורסני, ומערכת יחסים מתעללת,

היא שאלה היכן ההבדל בעצם,

ניסיתי להסביר לה שהגבול הוא דק, דק מאוד,

ששליטה מנטלית יכולה להיות מאוד מסוכנת לנפש אם מבוצעת לא נכון,

ושכשיש קשר שליטה בריא, שני הצדדים נהנים וכל אחד מקבל את מקומו מבחירה ומודעות,

ואז היא שאלה ״אבל סשן יכול לכלול בתוכו גם דמעות ובכי, אני מניחה שזה לא נעים אולי אפילו יגרום לזה שתעצרו בעצם על מנת שהוא לא יסבול״

אז צחקתי את הצחוק היותר מרושע שלי ועניתי לה ״שההיפך הוא הנכון, דמעות זה דבר נהדר! ולמה לא לבכות בעצם הרי בכי זה דבר משחרר״

המבט שהיא נתנה לי בתגובה לזה, פשוט פרייסלס,

מבט של wtf היא אמרה עכשיו?!

ואיך זה לא נרקיסיזם?

ניסיתי להסביר לה שאני סאדיסטית, ואני מעניקה כאב באהבה גדולה למי שמוכן ורוצה לקבל את הכאב הזה,

ניסיתי להסביר לה שבסך הכל זה אולי מזכיר נרקיסיזם, אבל אין את כל הדרמה מסביב,

ואני לא מנסה לשלוט במניפולציות או בדרכים הרסניות בנשלט שלי, אלא שהשליטה היא שלי ממילא, 

אני לא כופה אותה, בוודאי שלא מאלצת אותה, היא ניתנה לי במודעות מלאה,

ניסיתי להסביר לה 

לא בטוחה שהיא הבינה עד הסוף, 

אבל המבט שלה פשוט פרייסלס!

אין מילה אחרת פשוט למבט המזועזע והאבוד הזה.

אני ואלכוהול לא חברים

אני ואלכוהול לא חברים

אני ואלכוהול לא חברים

אולי עכשיו אזכור לפעם הבאה

לא חברים!

מה עושים עם העייפות הזאת מה?!

2023 אני כל כך אבל כל כך שמחה להיפטר ממך,

היית שנה מאתגרת מידי,

בלתי צפויה,

קשה מידי,

מחנכת מידי,

שנה שלימדה אותי המון,

האמת ששנת 2023 הרגישה לי כמו סשן ארוך ומתמשך,

רק שלא אני זאת ששלטה בעניינים, 

כל כך הרבה בלתי צפויים, המון אכזבה, עצב, שכול, 

אפילו יום הולדת לא חגגתי השנה,

כמובן גם המון רגעים וחוויות טובות,

אבל השנה הזאת הרגישה לי כמו כאוס,

הכל הפך לבלתי צפוי,

בלתי ידוע, ואני…לא ממש נהדרת עם חוסר וודאות,

שנה שלמדתי על עצמי כל כך הרבה,

בעיקר למדתי מה אני לא רוצה שיהיה חלק מחיי,

שנה שבה למדתי לשחרר,

פשוט לשחרר… אז הדברים לא עובדים כצפוי?

את תתמודדי, והתמודדתי,

למדתי לעבוד גם עם חוסר הוודאות,

ואני אמנם אף פעם לא אברך עליה,

אבל אני בהחלט יכולה להתמודד מולה כך ש…היא לא מאיימת עליי יותר,

אז ביי ביי 2023 תפני מקום לשנה מוצלחת יותר,

טובה יותר,

שלווה יותר, 

2024 תהי טובה אלי, מבטיחה לך אני מותק!

 

• 

הדבר הראשון שאנשים חושבים כשאני אומרת שאני לא מתקרבת לשיפודיות, שווארמיות וכל מה שקשור בזה,

זה שאני מפונקת ומתנשאת,

מפונקת אני לא, ועל המתנשאת ובכן אפשר להתווכח,

אבל לא, לא זאת הסיבה..

ראיתם פעם גבר רעב מסתכל על גלגל שווארמה?

נהדר..

במעט הפעמים שכן נכנסתי למקומות מהסוג הפכתי להיות הגלגל,

כל המבטים, הלחשושים והתרועות, כאילו לא ראו אישה מעולם, 

עכשיו אני בהחלט מודעת לעובדה שיש נשים שזה מחמיא להן, אבל לי זה ממש לא מחמיא,

מעבר לזה שאני לא מוכנה להתפשר ולהיות גלגל, 

אני ממש לא נהנת מתשומת הלב הזאת, 

למעשה זה אפילו מעורר בי תחושת דחייה, וגועל,  

לא, אין לי פחד קהל למקרה ותהיתם,

וכן, אני רגילה לעובדה שאני אכן מושכת תשומת לב בין אם רציתי או לא,

וכן, אין לי בעיה להיות מוקד העניינים רק לא במקרה הזה..

מה גם שאני בכלל לא אוהבת שווארמה.

 

איך התחיל הבוקר שלי?

ב-10 שנים פחות זה איך…

התכנון היה יום צילומים אבל איך אומרים..

למתוקי שלי היו תוכניות אחרות,

מודה שכל פעם שאני רואה על הצג את השם של הגננת שלו, אני כבר בחרדה!

עונה לה לטלפון וישירות שואלת הכל בסדר איתו?

ואז היא עונה שלא, הוא נחבל בראש ויורד לו דם,

הזמנתי לו פינוי אני מנסה לעצור את הדימום, הוא בוכה ורוצה אותך,

ה-10 דקות הארוכים ביותר שהיו לי עד לרגע שהגעתי כבר לגן שלו,

ואז בילוי מקסים בבדיקות וטיפול במקום,

הוא בסדר וזה מה שחשוב כמובן,

אבל לא יכולה שלא לתהות האם זה בכלל נורמאלי הדבר הזה..

הוא כבר היה בגן קודם, אבל גן עירייה מתנהל בצורה שונה,

נראה לי מעט חריג שלפני שבוע הוא נחבל מהמגלשה ונעקרה לו שן, ליטרלי כל השן כולל השורש,

רק מהמחשבות על הכאב שהוא בוודאי חווה ברגעים האלו ואני לא הייתי שם, לא נרדמתי שבוע!

עכשיו פתח את הראש מהתנגשות עם ילד אחר ואז במשקוף הדלת,

אני אמנם מודעת למי זה הקטן שלי, 

והוא אמנם מתוק ברמה לא הגיונית, אבל גם שובב באותה הרמה,

ואני מודעת לעובדה שהוא זקוק ל-20 עיניים עליו כל הזמן, 

כי הוא איך אומרים..מחבל קטן,

אבל זה הגיוני?

לא מדליק נורה אדומה?

מתחילת השנה במצטבר הוא היה חודש בגן,

והיו לו 3 פציעות שונות, 

כל שיחה כזאת 10 שנים פחות רק מהבהלה והפחד!

איף.. שיגדל כבר!

 

יש ימים שאין לי כח אליהם…

היום הוא יום כזה,

אני עייפה, רעבה, וטרודה במיליון דברים שיש לי לעשות בערך,

המוח שלי פירה, ויש לי לשבת לעבוד על טקסטים,

ואוליי זה סתם מרמור מהיום צילומים מחר?

כן..אין לי חשק גם לזה אבל….

למי אכפת 🤷‍♀️ 

לעיתים אני מרגישה שזה מעט כבד עליי כל הצביעות מסביב,

זה שמלכלך על ההיא,

ההיא שמלכלכת על ההוא,

הזוג יונים שרק לפני רגע דחפו לכל העולם את תמונות האהבה המטורפת שלהם, ועכשיו עסוקים בלהכפיש אחד את השני,

הבטחות, הסכמים, ומילים גדולות שנזרקות לאוויר,

לעיתים זה מעט כבד מידיי,

אני קוראת לזה מס שפתיים.. אתם בוודאי מכירים את זה,

עולם ציני, צבוע, עם המון בני אנוש,

ומעט מאוד אנושיות,

אנשים שכחו לדבר, שכחו להעריך, שכחו להוקיר תודה,

בעיקר שכחו מי זה שעמד לצידם לאורך הדרך,

הרי היום הכל זה אינטרסים,

יחסי תן וקח, ואם מישהו אינו עומד בצד שלו בהתחייבות בעל פה שעשיתם נורא קל פשוט לדפדף אותו הלאה,

כנות ויושר הפכו להיות אוברייטד מסתבר,

האמת היא..שזה פשוט עצוב,

לא ממש יש דרך אחרת לתאר את זה, 

ואחרי כל זה…

מסתבר שיש מי שמתקשה להאמין מדוע אמון בבני אדם זה דבר גדול מידיי בעידן של היום,

הרי לא בכל יום אנחנו שומעים על עוד ועוד ועוד מקרים

בהם ספציפית אותם אנשים בהם נתנו אמון,

אותם אנשים שהכנסנו פנימה ללב,

אותם אנשים שכאבנו את כאבם, שלחמנו את המלחמות שלהם,

שהיינו שם לתמוך, ולהרים להם או אותם,

הם לא אותם האנשים שלבסוף שוברים אותנו?

תחשבו על זה..

 

לאורח השנים דיי התרגלתי לשמוע כל הזמן מהסביבה מה מתאים לי,

בין אם אלו מורים שהיו לי,

בין אם חברים,

בני זוג,

משפחה כמובן..

התרגלתי לשמוע מכולם מה הם חושבים שיתאים לי,

או כיצד לדעתם עליי לפעול,

אדייק את זה ואגיד שבעיקר התרגלתי לקבל את מרות הרוח,

את הכעס, האכזבה, והתסכול שלהם,

בכל פעם שציפו שאפעל בדרך כזאת או אחרת,

בכל פעם שציפו ממני שאקשיב ואיישם,

בכל פעם שציפו לשמוע משהו ממני וקיבלו תשובה שלא לרוחם,

האמת היא..

שאני רגילה שמרגישים מאוכזבים ממני בגלל זה,

רגילה לשמוע משפטים כגון ״את אף פעם לא מקשיבה״,

אשקר אם אומר שיש בי תהיות לגבי זה,

בעיקר כי לא ככה אני רואה את הדברים,

אני לא חייבת להקשיב לאף אחד, 

אני תמיד יכולה לשמוע, אוליי אבחר לאמץ מה שיראה לי מתוך זה,

ואוליי אבחר שגם לא לעשות עם זה כלום וללכת בדרכי שלי,

אנשים תמיד יחשבו שהם יודעים מה טוב ונכון עבורך,

זה לא בהכרח הופך את זה לנכון.. 

כאילו זה יותר מבסדר שירצו לעזור, לכוון, או שיחשבו שהדרך שלהם נכונה יותר,

אבל אני מאמינה בדרך שלי, במסלול שלי,

ובדרך החשיבה שלי,

ולכן..

זה לא שאני מסרבת להקשיב, אני פשוט בוחרת בסוף במה שהכי נראה לי,

כן..גם אם זה מרגיש לאחרים שאני אף פעם לא מקשיבה להם,

או לא מעריכה את דעתם,

זה לא נכון, אחרת לא הייתי טורחת גם לשמוע את הדברים,

אני פשוט עסוקה יותר בלהקשיב לעצמי,

בלנווט את הדרך לעצמי,

בליישם את התוכניות והרעיונות שלי,

ועד כה? זה עבד לי נהדר…

למעשה, כשאני מקשיבה לעצמי ופועלת לפי זה,

גם אם זה אומר לפעול הפוך ממה שכולם מסביב בטוחים שנכון לי,

זה תמיד מוכיח את עצמו מחדש, ואני תמיד מצליחה כשאני מקשיבה לעצמי, ומיישמת את הדרך שלי,

היא לא בהכרח צריכה להתאים לכולם,

סביר יותר שהיא לא תתאים לאף אחד מלבדי,

היא לא בהכרח תהיה הדרך ״הבטוחה״ ביותר,

אבל לעזאזל, חיים פעם אחת, 

לפחות אשתדל לחיות כפי שנראה לי ומתאים לי,

וסיכונים זה חלק בלתי נפרד מהחיים אז…

 

אמא שלי תמיד אמרה לי שאני אף פעם לא הקשבתי לה, 

ושאם רק פעם אחת הייתי מקשיבה לה הכל היה נראה אחרת,

בשנים שחלפו זכיתי לשמוע אותה מודה סוף סוף

שאמנם היא רוצה תמיד רק את הטוב ביותר עבורי,

והייתה שמחה אם הייתי מקשיבה לה מעט,

אבל…שהדרך שלי קשה ככל שתהיה הוכיחה את עצמה,

כי היא גאה באישה שאני, באדם שאני, בהישגים שלי,

לשמוע אותה אומרת את זה הפתיע אותי מאוד…

כי הייתי רגילה לשמוע ממנה בעיקר ביקורת על הדרך שלי,

על הסיכונים שאני לוקחת,

ועל כל מה שהיה לא לרוחה בעצם, כל דבר שהיא חשבה שהיא יודעת טוב יותר,

בעיקר זה שחייתי את חיי כפי שנראה לי ולא באמת איפשרתי לה לשלוט בהם אף פעם,

יש משהו משחרר בלשמוע אותה אומרת את זה,

ובעיקר בשקט שמתלווה לזה,

לפני מספר חודשים ביקשתי ממנה באופן אישי משהו שמעולם לא ביקשתי, לא ממנה, לא מאף אחד..

ביקשתי ממנה להבטיח לי שהיא תעשה הכל על מנת למנוע ממני לעשות משהו שבדעתי היה לא נכון עבורי,

היא בתגובה, צחקה.. ואמרה לי ״מעולם לא הקשבת לי, למה את חושבת שיש לי סיכוי עכשיו״,

אז היא לא ניסתה, ואני? בדרכי שלי..

חלק מלחיות חיים מלאים זה גם לעשות טעויות לפעמים,

ולהשתדל להיות שלם עם זה, כי אתה לפחות יודע שניסית,

אז ניסיתי, ואני מנסה, ואמשיך לנסות, בדרך הייחודית שלי כפי שתמיד היה,

והתוצאות?

בדרך כלל לא מאכזבות,

וגם אם אתאכזב בסוף? לא קרה כלום, 

אתאפס ואנסה מחדש, לבסוף? משהו יצליח,

כי להרים ידיים מעולם לא הייתה אפשרות אצלי.

 

פורים מתקרב..

ואמנם אני לא ממש חובבת חגים אבל פורים זה החג שלי,

פורים זה החג היחידי שבו אני חוגגת עדלאידע באמת..

מעבר לזה שאין אווירת חג,

בוודאי שלא פורים בשל כל המצב שהמדינה נמצאת בה,

המוח שלי פשוט פירה!

לא מצליחה לחשוב ולמצוא שום דבר שאני אוהבת..

ובכל זאת פורים מתקרב,

ואני כבר צריכה להחליט למה לעזאזל לחפש את המתוק שלי,

יש לי 2 אפשרויות כרגע

ואני לא עפה על אף אחת מהן אם להיות כנה..

פיטר פן/גמד שתיהן מרגישות לי כמו פרווה,

מה גם שממש לא בא לי למצוא את עצמי בתחפושת שלגיה (הocd שלי פשוט מתקשה עם שילוב הצבעים הלא פסטלים בעליל שלה),

מהצד השני פייה? 

לא יודעת לא סגורה על זה בכלל..

יש לי עוד מספר ימים להחליט, אחרת התחפושת לא תהיה מוכנה בזמן..

הצעות יתקבלו כמובן בשמחה.

 

נ.ב

כבר היה לנו ליצן, דחליל, ואריה מושלם.

 

 

עד מתי אה?

עד מתי תאשימי את עצמך?

עד מתי תאמיני לכל השטויות שהוא מספר לך?

עד מתי תקחי אחריות גם על מה שלא שייך לך רק שהוא יהיה מרוצה?

עד מתי תסכימי איתו, בכל פעם שהוא מאשים אותך?

עד מתי תמשיכי לספוג את ההתנהגות הזאת?

עד מתי תמשיכי להתמודד עם האשמה שהוא גורם לך להרגיש?

עד מתי תמשכי את זה מבלי להבין שאת בעצם עושה לעצמך נזק?

עד מתי תגידי לעצמך שאת אשמה,

שאת לא בסדר,

שלא ניסית מספיק, 

לא רצית מספיק,

לא התאמצת מספיק,

לא היית כנה מספיק,

עד מתי תמשיכי להקשיב לו ולהאמין לו בכל פעם שהוא מספר לך שאת אחראית למצב,

שכל המצב הזה הוא בכלל תוצר של המעשים שלך?

שאת הפסדת אותו בגלל היותך את,

עד מתי תטפלי בו במקום בעצמך?

עד מתי תמשיכי לתפוס בדעה שיש לך יכולת לשנות, לתקן, לעזור לו?

עד מתי?

 

את רואה, את יודעת,

את הרי יודעת שזה לא נכון מה שהוא אומר לך,

את הרי יודעת שזה חוטא למציאות,

את הרי יודעת שלו היה חלק לא פחות מלך, אוליי אפילו יותר,

את הרי יודעת שאת נותנת ונותנת ונותנת ללא הרף,

ללא גבולות, 

את הרי יודעת שאת אולי לא מושלמת,

אבל לא כל כך דפוקה כפי שהוא גורם לך להרגיש,

את הרי יודעת שהדרישות שלך? 

הפחדים והחששות שלך?

מי ומה שאת, זה הכל תוצר של החיים ומערכות היחסים שחווית בחייך,

את הרי יודעת שניסית, השתדלת, ותמיד היית שם,

את הרי יודעת שוויתרת על עצמך ואת עדיין מוותרת,

אז למה?

למה את מאפשרת לו פעם אחר פעם לגרום לך להרגיש אשמה,

לגרום לך להרגיש בושה,

לגרום לך להרגיש שהפסדת כשכל מה שרצית היה להרוויח,

את לא אשמה מבינה?

את פשוט לא,

לא משנה כמה פעמים הוא יחזור על זה,

לא משנה באילו דרכים הוא יסובב את זה,

לא משנה באילו מילים הוא ישתמש על מנת לגרום לך להרגיש שאת כפי שאת, זה לא מספיק,

את פשוט לא,

האשמה שלך? 

היא על כל פעם שאת מקשיבה לו,

על כל פעם שאת אומרת לעצמך יש משהו בדברים שלו,

האשמה שלך היא על כל פעם שמצאת תירוצים עבורו,

כל פעם שחיפשת הצדקות להתנהגות שלו,

כל פעם שוויתרת על עצמך, על העקרונות שלך, על הכבוד העצמי שלך, ועל דרך המחשבה שלך,

את מבינה…זאת האשמה שלך,

להיות עסוקה באובססיביות לתרץ עבורו, ולקחת אחריות למעשים שלו,

בזמן שהוא? 

מסיר מעצמו את האחריות ומאשים אותך,

כי זה לא הוא אשם אף פעם, 

זאת את, ואת בהחלט אשמה,

לפחות בזה שעבורו יש לך כל הצדקה אפשרית בעולם,

אבל עבור עצמך כלום,

את בעיקר אשמה שאת מאמינה לו, ולא לעצמך,

שאת מבינה אותו, אבל לא את עצמך,

שאת נותנת את המקום לו, אבל לא עבור עצמך,

ואת יכולה להמשיך ולנסות כי זה הרי לא יעזור מה אגיד או לא,

כל זמן שאת לא תביני שזו לא את,

שזו אף פעם לא היית את,

שכן כמובן יש לך אולי חלק אבל גם לו יש כזה,

כל זמן שתמשיכי לחשוב שאת כפי שאת זה כנראה לא מספיק ולא מספק,

כל זמן שתמשיכי להאמין לו בזמן שהוא מאשים אותך,

שוב ושוב ושוב..

ובכל פעם כזאת תשתדלי לפצות יותר,

לרצות יותר,

כל זמן שלא תביני שזאת בכלל לא את, אלא הוא

שרעיל לך,

זה ימשך, כי רק לך יש את היכולת להציל את עצמך,

לך!

יש סיבה למה את מושכת לחייך שוב ושוב ושוב את אותו הטייפ המחורבן,

וכל זמן שלא תביני מי את,

שלא תפתחי מודעות אמיתית למי את,

מה החוזקות שיש בך, 

ותטפלי בבעיות שיש לך,

בתחושת הערך העצמי שלך,

באותה האובססיביות שאת דואגת לטפל ולדאוג לו,

כל זמן שלא תעשי זאת,

תמיד תישארי אשמה,

אשמה בזה שאת לא רואה את עצמך, ומבטלת על עצמך עבורו,

והוא? 

הוא רעיל אפילו עבור עצמו.