יום ראשון.
שגרה.
שוב אותה שגרה מקוללת שאני כה יגע ממנה...
בית, עבודה, נסיעות, ילדים.
תחושת הצפה מתחילה להשתלט על כולי והרצון לעטות את המסיכה מתגבר ומתחזק.
כבר הבטחתי לעצמי שלא אעטה אותה שוב, אבל שוב, כמו תמיד, המסיכה מנצחת.
ניסיון נואש להילחם בדחף הפנימי, ברצון להיות חופשי שוב, נטול דאגות, נטול חסמים ומכשולים.
כמו שבטח הבנתם, הניסיון הזה כשל.
המסיכה שוב עוטה את פניי.
מיד עם חזרתי לתפקיד דני, פונות אליי דמויות העבר, דמויות המציגות את ההפך הגמור משגרת חיי.
אחת הדמויות הינה ד'.
ד' היא אולי הסתירה הגדולה בחיי.
אחד הסודות השמורים והכמוסים שאני מכיל ושומר מזה שנים.
ד' הינה טרנסג'נדרית אשר גרמה לי להתמכר מחדש לעולם הריגוש.
להפתח בפני עולמות אסורים, עולמות שונים ומגוונים, ריגוש חסר מעצורים ונטול כל חסמים.
הקשר עם ד' התאפשר בזכות המסיכה. אותה המסיכה שאני כה ממאן להסיר.
המחשבה תמיד עולה בי ומציפה אותי, ואני שואל את עצמי, מה עדיף?
הסרת המסיכה לאלתר או המשך תענוגות עם ד'???
כנראה שלעולם לא אמצא תשובה...
