נכנסנו לשיגרה.
אם אפשר לקרוא ככה לחיים עם עדי.
עדי היתה מגיעה בשלושה מצבי הפעלה:
מקסימה, ניבזית, ומתעלמת.
במוד ׳מקסימה׳ היא היתה מצחיקה, קשובה, אשת שיחה מרתקת, שנונה, צינית, חכמה, חמה, מחבקת, מלטפת, מתעניינת, תומכת ומפרגנת.
זה היה מצב ההפעלה החביב עלי.
מצב ההפעלה 'ניבזית' התאפיין בעיקר בלהיות..
בלהיות נבזית:
בלהשפיל אותי, פיזית ומילולית, לרמוס, לדרוך עלי (מטאפורית וגם as is - כלומר ליטרלי, לדרוך עלי...), לאלף, להעניש...
גם את מצב ההפעלה הזה, למען האמת, די חיבבתי.
מצב ההפעלה השלישי היה 'התעלמות' - שהוא למעשה, כך פירשתי, כסוג מתוחכם ומרושע במיוחד של מצב הפעלה 'ניבזית':
את מצב ההפעלה הזה - שנאתי.
ב-'מוד התעלמות' - היא פשוט התעלמה ממני.
ליום, לחצי יום, לכמה שעות, או לכמה שבא לה.
ככה סתם. בלי סיבה.
היא היתה יכולה לקום בבוקר, אחרי לילה בו לא הפסקנו לצחוק ולהזדיין, להתלבש, להכין לעצמה קפה, לעסוק בעניינה, מבלי להתייחס אלי.
כאילו הייתי אויר.
אם הייתי פונה אליה הייתי מקבל תשובה לקונית קרירה וקצרה: 'כן' 'לא' 'לא יודעת' 'מה'שתה'חושב', בלי להעיף מבט לכיוון שלי.
'מוד התעלמות' היה גרוע הרבה יותר מכל סטירה, השפלה, דריכה, רמיסה, זיון עם לירן או עם עמית, עיקום כף היד שלי או כל דבר אחר.
זו היתה התעללות נפשית.
אחרי כמה שעות כאלו, הייתי מוכן להודות גם ברצח ארלוזרוב - העיקר שתתייחס אלי.
למעבר בין 3 מצבי ההפעלה לא היה חוקיות או איזושהי דרך לצפות איזו עדי אקבל בכל יום או רגע נתון.
הם היו מתחלפים במהירות - לפעמים בדקות.
עדי השתלטה לחלוטין על החיים בבית.
המפתחות של הרכב היו אצלה באופן קבוע.
אני עובד בעיקר מהמחשב מהבית. יוצא מפעם לפעם לפגישות.
אני מחזיק, בשותפות, משרד לפגישות, ויש לי 3 מתכנתים שעובדים אצלי וגם אותם אני פוגש לפעמים.
כשהסברתי את זה לעדי היא אמרה:
'אין בעיה מאמי, כשתצטרך את הרכב תבקש ממני ואם אשתכנע שזה באמת נחוץ אני אאשר לך לקחת אותו, אני לא רוצה שהפרנסה שלנו תפגע...'
היא החליפה סיסמא לכרטיסי אשראי שלי, וגם לכניסה לחשבונות הבנק.
('שמתי סיסמא שיהיה לי קל לזכור, טוב מאמי?...')
והוסיפה: 'כשתצטרך כסף, מאמי, דבר איתי ואם אראה שזה באמת חשוב, אתן לך...'
כל יציאה שלי מהבית הצריכה אישור שלה.
כולל שעת חזרה מדוייקת.
על האיחור הראשון שלי, 3 דקות בדיוק, היא הענישה אותי -
היא העמידה אותי על ארבע וסטרה לי עשר סטירות מצלצלות.
('מצטערת מאמי, אני אולד-פאשן בדברים האלו, מאמינה בענישה פיזית. במלקות. כמו בתנ"ך. מלכת שבא אתה מכיר מאמי?... חוץ מזה חוסך שיבטו סורר בנו, לא מאמי?...')
וגם הודיעה לי שכעונש אני מרותק לבית שלושה ימים
('אבל עדי, יש לי מחר פגישה קריטית עם משקיע שאני מנסה כבר חודשיים לתאם...')
('תבטל מאמי, תגיד לו שאיחרת ואתה בעונש, מצטערת, אצלי חינוך לפני הכל. לא מוכנה להתפשר במה שקשור לחינוך...')
היא עשתה ביקורות פתע בסלולרי שלי.
בדקה שיחות, הודעות ווצאפ, אימיילים, הודעות רגילות, מסנג'ר, וגם הסטוריית גלישה - בסמארטפון, בטאבלט ובמחשב.
('מאמי אמינות זה לפני הכל - אם אני אגלה שאתה מוחק שיחות ווצאפ, הודעות, הסטוריית גלישה, כל דבר, אני אבעט לך בביצים עד שהם יצאו לך מהאף ואני גם אבטל את הגלישה בבית... לא מעניין אותי איך תעבוד בלי אינטרנט, מצידי תשב עם כובע בצומת ותקבץ נדבות..')
השליטה הזו בלו'ז - מיותר לציין - עבדה באופן חד סיטרי. בלבד.
עדי, לעומתי, היתה ציפור דרור.
יצאה, הלכה, חזרה, נכנסה -
בד'כ עם האאודי TT שלי, ומעולם לא טרחה לנדב איזשהו מידע לאן, למה, עם מי, ומתי...
בהתחלה עוד הייתי שואל בנימוס.
התשובות שלה נעו בין סרקזם ('לשחק כדורגל עם החבר'ה), לבין סרקזם ניבזי ('קבעתי עם אבא שלך ועמית סקס בשלישייה'), לבין התעלמות מוחלטת, לבין סטירה מצלצלת ('לא עניינך, עלוקה...') לבין האמת המשפילה ('דייט מאמי. מהטינדר. סורי מאמי. חייבת זין. אמיתי כזה, של גבר, לא של רכיכה...)
עדי, כך מסתבר, כמו שפטפטו חברותיה, מאמנת כושר אישית מאד מבוקשת, ומאמנת קרב מגע.
בד'כ אחרי הקפה של הבוקר היה היתה לובשת את הטרנינג הורוד שלה עם השרוך, גופייה, וקפוצ'ון, ויוצאת לאמן. היא היתה מאמנת בפארקים ברחבי האיזור, בחדרי כושר, בבתים -
השיחות שלה עם הלקוחות היו מאד מרשימות. היו לה עשרות מתאמנים והיא זכרה לפרטי פרטים כל פרט על כל לקוח שהתקשר:
אחוזי שומן מהמדידה האחרונה, כמה רץ סהכ בשבוע האחרון וכמה לפניו, כמה קלוריות יומיות הוא אמור לצרוך, איזה מתאמן ללא גלוטן ואיזה ללא קזאין.
היא היתה תותחית על.
הכסף שהרוויחה - גם פה אולי מיותר לציין - הלך לחשבון הפרטי שלה.
ההוצאות, כולן, יצאו משלי.
בצהריים היתה מתאמנת בעצמה. לפעמים רצה, לפעמים מרימה משקולות.
אחהצ בד'כ היתה מאמנת שוב.
בערב יוצאת. כל ערב.
לפאבים, למועדונים, למסיבות,לפעמים עם 'הבנות', ולפעמים גם איתי.
היא גם הודיעה לי ש-3 פעמים בשבוע אנחנו יוצאים להתאמן בפארק. שהיא תאמן אותי.
האימונים איתה היו מדהימים.
היא היתה מקצועית, עניינית, נעימה, מדרבנת, וידעה בשנייה להתאים לי את רמת הקושי המדוייקת.
באחד הבקרים, כשקמתי, קצת אחריה,
היא עמדה לצאת.
לבשה חצאית שחורה צמודה קצרצרה, סריג לבן צמוד, מגפיים שחורות שהגיעו עד הברך, שיער אסוף, משקפי שמש.
'לאן?...' לא יכולתי להתאפק.
בד'כ עדי היתה יוצאת בבוקר 'לעבודה' עם טרנינג, גופייה וקפוצ'ון.
'תדע בצהריים', חייכה, נישקה אותי ויצאה.
ואני התבאסתי שככה מתבזבז לו בוקר שעדי ב-'מוד המקסימה' שלה.
בצהריים התקשרה לנייד.
התקשרה. לא שלחה ווצאפ עם פקודה.
התקשרה, כמו פעם.
- 'מאמי תרד, יש לי משהו להראות לך, ואנחנו נוסעים...'
- 'נוסעים לאן?..'
- לישראלה. תרד. אסביר לך הכל באוטו...
ירדתי לחניון.
עדי והאאודי שלי לא היו שם.
בחנייה הפרטית שלי חנה ג'יפ BMW-S5 שחור.
הדם עלה לי לראש. אחד הדברים המעצבנים זה ערסים שחושבים שבגלל שיש להם כסף לאוטו שופוני הם יכולים לחנות לי בחנייה.
ואיפה עדי לעזאזאל?...
החלון החשמלי הכהה של הג'יפ נפתח.
- 'הי מאמי, בוא כנס'
- 'עדי????? מה זה?????
- 'התחשק לי שינוי, מאמי. מיציתי את האאודי...'
- 'עדי תגידי לי שאת צוחקת...'
- 'אויש מאמי... מה לגבי 'תתחדשי עדי' או 'איזה יופי עדי' או 'הולם אותך עדי?' אתה תמיד כזה פארטי פופר...'
בהיתי בחוסר אמון בעדי, יושבת בתוך ג'יפ BMW שחור, חדש מהניילונים, שעולה בערך 600,000 ש"ח.
- 'אה, ומכרתי כמובן את האאודי מאמי, קיבלתי עליה בשבילך מחיר מעולה, ככה שתכל'ס הג'יפ לא יצא לך כזה יקר...'
- 'עדי... את... את...
- 'אויש מאמי, כסף בא כסף הולך, תפסיק להתקמצן עלי... יאללה מאמי כנס לאוטו ישראלה מחכה לנו...'
- 'ישראלה? למה אנחנו נוסעים לישראלה?...'
- בשביל ההסכם ממון... אנחנו מתחתנים שבוע הבא מאמי, ומה נראה לך? שאני אתחתן איתך בלי הסכם ממון?...'
