אין לי יותר כוחות להתמודד.
אני כבר לא מצליחה להבין מה קורה סביבי. הגוף שלי לא רוצה לשתף פעולה, המוח לא עובד מספיק מהר בשביל לשאול את השאלות הנכונות בזמן ובאופן כללי זה כבר כמה שבועות שאני מרגישה תקועה במקום ושהדברים במקום להתקדם רק הולכים אחורה ושהעולם שם לי רגל בכל הזדמנות ומנסה להפיל אותי.
עכשיו קיץ, יש אור, שמש, חום.. אבל לא אצלי בראש ובלב. אצלי הכל אפל, קודר ובודד.
נמאס לי לשמוע כל הזמן ״תהיי סבלנית״, ״זה יעבור״, ״בסוף יהיה בסדר״, ״תני לזה זמן״...
הדברים לא בסדר! אין לי זמן!
תודה על הנסיונות עידוד, אני מעריכה את הכוונה אבל..
אם אין לכם משהו אמיתי שיכול לעזור אז שבו בשקט!
ברצינות, פשוט שבו לידי בשקט. תקשיבו, תכילו, תלטפו, תחבקו, תספגו. אבל בשקט.
מילות ה״עידוד״ האלה לא באמת עוזרות.
המעשים שלכם, אפילו הנוכחות.. זה כן עוזר.
אני מנסה להשליט סדר לפחות בלו״ז שלי, גם לא ממש בהצלחה.
מתחילה להבין שמרוב הפעולות שאני מבצעת בשביל ״לטפל בעצמי״ קצת איבדתי את עצמי.
אתמול כל הבוקר לא הפסקתי לבכות. מצב הרוח היה מחורבן. אפילו הנוכחות של האביר לא הצליחה לעזור. אני יודעת שהוא ניסה להצחיק אותי באיזשהו שלב אבל אני רק התפרצתי עליו. למזלי הוא יודע שאני עוברת תקופה לא פשוטה ולא לקח את זה קשה. בארוחת הצהריים דיברנו קצת, התייעצתי איתו קצת לגבי העומס בחיים שלי, אבל השיגרה הזו של הארוחה צהריים של יום שני.. זה היה לי כיף. זה עשה לי קצת טוב. בתוך כל החרא בחיים שלי אני מודה על הדברים הקטנים האלה ועל זה שהוא מבין שהדברים הקטנים הם אלה שחשובים לי באמת.
למזלי, יצא שהמחלה המזדיינת הזאת שיש לי, הביאה לי לחיים שתי נשים מדהימות שאתמול אחת מהן פשוט הצילה אותי מחצי יום של בכי לבד בבית. אז הכנסתי לאוטו את הכלבה ונסעתי צפונה.
אלכוהול, חול, ים, כלבים משחקים, מוזיקה ואוזניים שפשוט שם מקשיבות לי ומבינות אותי (גם כשאני מדלגת מסיפור לסיפור). בלי תגובות, בלי עצות בלי הצעות (חוץ מ״רוצה עוד בירה?״), עשו את ההבדל וחזרתי הבייתה לשינה הכי טובה שהייתה לי בשבועות האחרונים.
אז היום בוקר יחסית רגוע, ועוד מעט משמרת ערב.
מקווה שהערב גם יעבור רגוע.
אפילו אחרי צנזור ניסיון סידור והורדה של כמעט חצי מהדברים שעברו לי בראש בזמן הכתיבה (מוח עם הפרעת קשב)..
איזה פוסט מבולגן.. אבל לא אכפת לי.. בשביל זה הבלוג הזה קיים. בשביל שאשפוך הכל החוצה. וכרגע כל מה שיש לי זה בלאגן.
