היום היה יום מאתגר. לא ארוך, אבל מעייף.
התחלתי את הבוקר עם נסיעת הבוקר האחרונה עם האביר. באתי עם חולצה ספציפית (הכנתי אתו כבר אתמול שתהיה לו הפתעה) והוא צחק כשראה את החולצה. היה לי קשה להנות ממש מהנסיעה כי הייתי עם קוצר נשימה, זה היה דיי עניין של זמן עד שההתקף יגיע. עם כל שינויי מזג האוויר, הלחץ והעומס היו חסרים רק ערמות הארגזים ברחבי הדירה כדי להביא אותי להתקף.
יום העבודה התחיל רגוע ושגרתי אבל אז.. (טאדאדאדם.. מתח!) הדברים התחילו להסתבך ומשהו שהיה אמור להיות יחסית שגרתי ולהסתיים תוך שעתיים גג שלוש.. נמשך עד 6 שעות. נאלצתי לעזוב לקראת הסוף, כמובן לא לפני שאני דואגת שיש לאביר את כל מה שצריך להמשך.
עם כל המתחים והלחצים שהיו בחדר, הרגשתי רגועה. הוא שם. אני שומרת על הגב שלו והוא שומר על שלי. הרגשתי קצת לא נעים כשהוא התעצבן על חברת צוות אחרת שהייתה בחדר אבל.. היי.. זה שלהם. אני לא מתערבת. מכבדת אותו ומכבדת אותה. אני יודעת שאף אחד אחר לא מצליח להתמודד איתו חוץ ממני. האמון והכבוד שיש ביננו עושה את שלו.
בכלל אתמול הוא ממש הפתיע אותי גם כששוב "נזף" בי שהרגשתי לא נעים לבקש ממנו טובה/עזרה עבור עצמי ואז עוד יותר כשהציע שהבנות שלו יבואו לעזור לי מחר. זה השלב שכבר ממש גמגמתי ולא ידעתי איך להגיב.
מחר אני עוברת דירה, והיום הייתי צריכה לסיים את כל האריזות. נושא האריזות רגיש אצלי. שונאת לארוז. אוהבת לפרוק ולסדר את הכל במקום לעצב ו"לבנות" את הבית. אבל מה עוד.. הפעם כתוספת לבאסה של האריזות.. בגלל מצב בריאותי אסור לי להרים שום דבר. הופה... עוד אתגר.. לארוז בית מבלי להרים ארגזים! איזה כיף! כי חסרים לי אתגרים בחיים!
אז עכשיו אני ארוזה. ללא טלויזיה, ללא מחשב, ללא קפה.. בעיקר ללא.
מחר על הבוקר המובילים מגיעים ומתחיל הבלאגן.
בינתיים.. הזמנתי אוכל.
בתיאבון ולילה טוב!