אני מנסה לחזור לכתוב אבל קשה לי. אז כתבתי במחברת (עם עט ודף תמיד יותר קל לי) ועכשיו מעתיקה לפה. אני מתחילה ומניחה שלאט לאט הכל יזרום בסוף החוצה.
אני מרגישה שיש לי דברים בבטן שעדיין לא עברו עיבוד מספיק בשביל להגיע למוח ולעשות שם את הבלאגן הרגיל שדורש סידור.
הימים האחרונים היו עמוסים באירועים, חלקם משמחים, חלקם מבאסים וחלקם.. לא יודעת בכלל איך לסווג אותם.
בעבודה התבאסתי, ההורים אכזבו ברמות קשות, לפעמים היו בשורות טובות, לפעמים מעצבנות ולפעמים מבלבלות שהשאירו אותי באי וודאות, חברים הפתיעו (חלק לטובה וחלק פחות) ובבקרים האחרונים אני מוקפת בהמון תינוקות וילדים (נקודה רגישה וכואבת אצלי).
למזלי, התברכתי באנשים שדואגים לי, מנסים לעזור לי ושאכפת להם ממני. אני מבינה שהם רוצים בטובתי וזה באמת מרגש אותי ואני מאוד מעריכה את זה. אבל גם מבינה (ומקווה שגם הם) שאת ההחלטות שלי אני צריכה לעשות, אולי עם עזרה ייעוץ והכוונה אבל שורה התחתונה, זו אני שצריכה להחליט. אני מבינה ויודעת גם שאם אם אני לוקחת החלטה או בוחרת ללכת בדרך כלשהי, אני האחראית על התוצאה, לחיוב או לשלילה. האמת, תמיד הרגשתי ככה וגם אמרתי זאת לא פעם. לא משנה מה מישהו אמר לי או ייעץ לי לעשות, ההחלטה על הביצוע הסופי (איך ואם בכלל) תמיד הייתה שלי ובדרך שאני ראיתי לנכון. גם אף פעם לא האשמתי אף אחד על התוצאות של הבחירות והמעשים שלי. אבל כן אכעס (וגם כעסתי) אם ינסו להפריע לי או למנוע ממני לקיים/לבצע החלטות שלקחתי, לא משנה אם זה מתוך מחשבה שמשהו אחר יהיה טוב יותר עבורי, ממניעים של דאגה וניסיון למנוע ממני להיפגע. הבחירה שלי, כזו היא - שלי!
גם אם עשיתי טעות, אני אשא בתוצאות, אני לא מצפה מאף אחד לתקן עבורי את הטעויות שלי. מה שכן, הייתי מאוד שמחה אם האנשים שאני חשובה להם יהיו שם בשבילי וייתמכו בי בזמן שאני אוספת את השברים של עצמי.
אני חושבת שבסה"כ בסופו של יום הדרישות שלי מאוד צנועות. פשוט תהיו שם בשבילי ותקשיבו לי.
בתקופה האחרונה אני מאוד אמוציונאלית. בוכה הרבה וגם מאוד מהורהרת. זה כנראה עודף ההורמונים. אבל אם אני מנסה שנייה לעצור ולהסתכל על הכל בצורה אופטימית, בתקופה האחרונה אני גם מעיזה יותר, מגיעה להרבה מסקנות ותובנות (על עצמי ובכלל), מגלה את החברים האמיתיים שלי ו.. בואו נודה בזה.. בכי זה בכלל דבר משחרר. אחרי שאני בוכה אני בד"כ מרגישה הרבה יותר טוב, מרגישה הקלה, סוג של פריקת לחץ. נכון שמבחינת הסביבה זה לא נעים לראות או לשמוע מישהו בוכה אבל, זה בריא לבכות ולשחרר, זה בהחלט עדיף על לשמור את הדברים בבטן ולחכות שזה יתפוצץ לי בפנים. יש אנשים שמסוגלים לשמור בבטן. לפעמים אני מקנאה בהם אבל לשמור בבטן לא ממש מתאים או עוזר לי באופן אישי.
אני נמצאת היום בנקודה שאני בטוחה בהחלטות שלקחתי ולמען האמת, אני אפילו גאה בעצמי שבכלל לקחתי החלטות כאלה. אני בד"כ לא ממהרת להחליט ולפעול בהתאם, אלא נותנת לדברים לקרות ופשוט זורמת איתם. הפעם החלטתי שאני רוצה משהו ושהגיע הזמן להפסיק רק לחשוב על זה. החלטתי וגם פועלת לכיוון. לא אשקר ואגיד שהדרך פשוטה, לא פיזית ולא נפשית (וזה בהחלט עוזר שיש לי מישהו שאני יכולה לסמוך בדרך) אבל אני מתחילה לראות תוצאות ואני אוהבת את מה שאני רואה ומרגישה. אני דווקא מתחילה לאהוב את השינוי שמתרחש בי.
עכשיו נשאר לי רק להמשיך בדרך בה התחלתי ולקוות שאוהב את מה שאראה (וארגיש).
אני מקווה שכל האנשים שיקרים כל כך לליבי, האנשים שדואגים לי, אני מקווה שהם ימשיכו לדאוג לי, אבל לא פחות חשוב, אני מקווה שהם גם ימשיכו לתמוך בהחלטות שלי.
