אתמול היה יום לא אופייני, בטח שלא אופייני לתקופה האחרונה.
סיפרתי לאחד הרופאים שאני עובדת איתם באופן קבוע על הבדיקות שהיו לי בשבוע שעבר ועל התוצאות. אחר כך הוא ישב איתי לשיחה. הבהיר לי עד כמה המצב שלי חמור (כאילו שלא ידעתי), כנראה שרצה לוודא שאני באמת הקשבתי לכל מה שאמר הרופא בשבוע שעבר. אמר שכשיגיע הרגע ואני אצטרך להיכנס לניתוח הוא יעשה כל מה שהוא יכול בשביל שלא אצטרך לסבול יותר מדי מהבירוקרטיה, יהיו לי מספיק דברים אחרים לסבול מהם, ושבאופן כללי הוא יהיה שם בשבילי. זה קצת מרגיע שאני יודעת שיהיה שם פרצוף מוכר שאני סומכת עליו ושבאמת דואג לי.
המשמרת עברה יחסית מהר, ואחריה חבר הפתיע, אמר לי להתארגן זריז ולקח אותי ועוד חבר לארוחת שחיתות במסעדה מעולה. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שאכלתי כמויות כאלו של בשר ובטח שלא את הפעם האחרונה ששתיתי כל כך הרבה יין. היינו 3 אנשים וסיימנו 4 בקבוקי יין. כמובן שעל הקינוח שהגיע לא ויתרתי וחיסלתי אותו.
כשהגעתי חזרה לדירה הספקתי לחלוץ את המגפיים כבר בסלון אבל אני זוכרת שהתעוררתי בשתיים לפנות בוקר בשביל לסיים להוריד את המכנסיים ואחרי שעתיים גם את החזייה.
בבוקר התעוררתי ישר למקלחת, התארגנות זריזה ובטיסה לבית הספר כשכל הדרך בפקקים אני אומרת תודה לאל שהיום אני לא צריכה לרוץ מהלימודים ישר לעבודה.
היה יום דווקא מעניין בלימודים אבל הצלחתי רק בקושי להחזיק את עצמי ערה. למרות זאת.. זה היה שווה את זה. כל כך הרבה זמן לא נהנתי ככה והתקופה הקרובה הולכת להיות ממש לחוצה אז זה היה בהחלט נחוץ.
מחר אמנם אני לא צריכה לקום מוקדם לעבודה אבל יש לי בהחלט בוקר עמוס, ובסוף השבוע לא בדיוק הולך להיות זמן למנוחה.
אני צריכה את החבר הצהוב שלי, צריכה את החיבוק שלו.
