הבלאגן בראש שלי..

הכל כואב לי..
הראש, הגב, הרגליים, הבטן, הגרון..
העומס מכריע אותי.

אז השבוע התחיל עוד לפני שהקודם נגמר.. ישר ללימודים ואז לסידורים, בערב טלפון מפתיע ומתבכיין (אבל מחמיא), למחרת עבודה, אמנם עם הרופא האהוב עלי, אבל משמרת קשה! ועוד עם מיגרנה.. ואז אחה"צ חברה הגיעה - חיכיתי לביקור הזה הרבה זמן.. יום אחרי עוד יום קשה בעבודה וכל משמרת בעבודה זה לחנוך מישהי חדשה (שלא קולטת). ושוב טלפון מתבכיין.. זה כבר מתחיל להצחיק.
והנה היום.. עוד יום עמוס של לימודים ומיד אחר כך לרוץ לעבודה לעוד משמרת והשבוע לא נגמר.. יש עוד את מחר ואת יום שישי וגם הם עם תוכניות עבודה לא פשטות בכלל...

בסוף כל יום אני חוזרת הבייתה ואני לבד. אין מי שמספר איך עבר עליו היום (כבר לא מדברת בכלל על לספר בעצמי), אין מי שיחבק, אין על מי לשים את הראש.
מתגעגעת לרגעים שהייתי סתם רובצת על הספה והוא פתאום היה סתם לוחץ איפשהו ומכאיב לי בשביל לראות אותי מתפתלת. הוא בעיקר אהב הפרצופים שלי, זה היה מצחיק אותו. אבל אהבתי את זה.. ידעתי שהפרצופים שלי מצחיקים אותו וככל שהתאפקתי יותר ואז נשברת, ככה זה היה יותר מצחיק אותו, אז תמיד ניסיתי להחזיק עוד..

גם העוגן שתמיד היה שם בשבילי, בקושי יוצא לי לדבר איתו, שלא נדבר על לראות אותו או לבלות איתו קצת זמן בשביל להרגיע את הראש ובמקרה הזה גם את הלב. גם אין צפי נראה לעין שזה הולך לקרות בקרוב.

אז כן..

הכל כואב לי..
הראש, הגב(!), הרגליים, הבטן, הגרון..

אבל גם הלב..