אז היום היה לי יום לא שיגרתי, לא יודעת אם אצליח לתאר בכלל במילים עד כמה, ומחר הולך להיות יום ארוך ועמוס אבל לא מצליחה להירדם.
המשמרת בוקר הייתה לא שגרתית בכלל, עמוסה, לחוצה ותחת מיליון עיניים בוחנות, אבל היה צוות מלא ויכולתי להנות מהסטטוס החדש-ישן שלי, ללמד, לפקח ולקחת צעד אחורה כדי לתת לאחרים ללמוד מניסיון.
אח״כ הבייתה.. המטרה הייתה לאכול, להתקלח ולנוח קצת. בפועל.. לא קרה! בעקבות הודעה סתמית, גיליתי שמישהו שחשוב לי נפגע ומצאתי את עצמי חווה קשת של רגשות בינהם הלם, כעס, דאגה (בגלל מגוון סיבות), דחף לעזור לו, להגן עליו, לטפל בו.. ומעבר להכל.. עצורה ומתוסכלת כי אני לא יכולה להגיד לו את כל זה מבלי שזה ישמע מוזר.
אחר כך חזרתי לעבודה, מישהו חדש מצטרף לצוות שלנו היום, הוא ממש חמוד ולא רציתי שההתנסות הראשונה תהיה קשה. גם ככה כל המתחם שלנו עוד בבלאגן מכל הארגון מחדש שעשינו, אין צורך לבלבל עוד יותר את המסכן.
אז הדברים התעכבו מעט אבל בסה״כ הכל הלך מצויין והאווירה הייתה ממש נחמדה. היו הרבה צחוקים תוך כדי. מקווה ש״קבלת הפנים״ הרגישה גם לו נחמד. אח״כ ישבנו לקפה וגילינו שיש לנו הרבה במשותף בעבר שלנו חוץ מהעבודה בצוות הנוכחי.
אהבתי את הפתיחות, את היכולת להקשיב ולהכיל, את הכנות ואת העובדה שהוא אינו רואה את עצמו מעל האחרים, משהו שלא מובן מאליו בתחום שלנו ממישהו במעמד שלו.
כל כך שמחה שהוא הצטרף לצוות.
ועדיין, בסוף היום כשחזרתי הבייתה, חזרתי לחשוב על הפציעה שנודע לי עליה מוקדם יותר ומה זה אומר שאני הרגשתי את כל קשת הרגשות האלה.
אפילו ביקור חטוף של מישהו לא הצליח להשכיח ממני את הפציעה ואף יותר העציב אותי שלא יכולתי לספר לו עליה כי עבר בינהם חתול שחור, אפשר לומר אפילו פנתר!
טוב.. אני רעבה אבל..
מחר משמרת של 16 שעות. חייבת ללכת לישון. לפחות לנסות.
מעניין על מה אחלום הלילה.