הבלאגן בראש שלי..

אני כבר שבוע אחרי!

היה ניתוח קשה וארוך הרבה יותר מהצפוי. הרבה אנשים הפתיעו וכמובן שגם יש כאלה שאכזבו.

מה שהיה לי חשוב התקיים.

"שגרת הבוקר" לא נפגעה, קיבלתי את החיבוקים של הבוקר מהצוות שלי, רק שהפעם אני הייתי עם הכותונת ולא עם הסקראבס. אבל הצוות הזה.. מכירה אותם טוב מאוד ולכן לא דואגת בכלל. אני בידיים טובות והידיים האלה ישמרו עלי מההתחלה ועד הסוף. 

המנתח היקר שלי, הוא מכיר אותי, אנחנו עובדים יחד כבר דיי הרבה זמן, ידע להסיח את דעתי ברגעים הנכונים והחזיק לי את היד ממש עד שנרדמתי, זה הדבר האחרון שאני זוכרת. ולמען האמת.. גם הדבר הראשון שאני זוכרת מההתעוררות זה הנוכחות שלו לידי.

כל שאר הדברים לגמרי זניחים. כבר לפני הניתוח הבנו שאני לא המטופלת הטיפוסית.

המשפחה והחברים הטובים הקיפו אותי מהשנייה שיצאתי מחדר ההתאוששות. אנשים שלא חשבתי שיהיו לצידי היו שם, ואלה שרחוקים פיזית העלו מינון של שיחות והודעות. אפילו כשהשתחררתי הם דאגו לבקר אותי אצל ההורים וחלקם אפילו הוציאו אותי קצת מהבית להתאורר. 

אבל כמובן שלא הכל מושלם. דווקא אנשים שהייתי בטוחה שיגיעו, אלה שמשום מה חשבתי שאני חשובה להם, דווקא אותם כמעט ולא ראיתי (אם בכלל). לא במהלך האשפוז וגם לא אצל ההורים..

יש לי עכשיו הרבה זמן לשבת בבית ולהחלים ועל הדרך גם, איך לא, לחשוב.. וכייאה לסוף שנה גם לעשות "ספירת מלאי" של האנשים בחיי...