הבלאגן בראש שלי..

כבר לפני כמה חודשים אמרתי לעצמי שכאשר אני אהיה אחרי, אני אכתוב ואשתף ואוציא הכל אז הנה..

אז כל הזמן שאלו אותי "את בלחץ?" והתשובה שלי הייתה "כן, אבל לא מהניתוח. סומכת על המנתח שלי בהרבה יותר מ 100%!". עיקר הלחץ היה לי בימים שלפני הניתוח, להספיק לעשות לפני, כל מה שאני לא אוכל לעשות אחרי. לסדר ולנקות את הבית. להחליף ארון חורף-קיץ, לסדר/להוריד לק בידיים/רגליים, לוודא שכל המסמכים הרלוונטיים לניתוח מתויקים בקלסר, לסגו נושא מתנה, פלייליסט, וברכה, להכין את הכלוב של התוכי למעבר ו.. לארוז תיק, בעצם שניים. אחד שאמא שלי תביא ביום האשפוז והשני שיהיה כבר עלי מהבוקר.
יום ראשון: אז הספקתי הכל. משמרת כייפית בעבודה, לומדת ניתוחים חדשים, ואז בריצה הביתה לקחת את ג'ולי (התוכי) להורים ולמהר הביתה בתקווה למצוא חנייה נורמאלית.
יום שני: בבוקר נוהל יום שני כרגיל. ניתוח ראשון ארוך וקשה. נשארת גם לניתוח שני. מייד אחרי, אמא אוספת אותי ונוסעים לבי"ח שבו יהיה הניתוח. מוצאת חנייה מדוגמת ממש בכניסה. נכנסים פנימה, קבלה, מדבקות, מחלקה. מקבלת מיטה. חידוש חתימות, בדיקות דם, בדיקת מרדים, ביי לאמא וחזרה למחלקה. אז זהו, מאושפזת, השעה 16:10.. הניתוח רק מחר בבוקר.. מה עושים בינתיים?! כותבים פוסט בפייסבוק ומתחילים לחפור את האינטרנט... עונה קצת על תגובות לפוסט, יורדת למטה, מחלקת יולדות, יושבת עם האחות ומקשקשות. עולה למעלה. רואה פרק בסדרה בנטפליקס. עונה על תגובות לפוסט, תוך כדי מענה על תגובות לפוסט מגלה שאחות לקבוצת אנדו שוכבת במיטה שמולי!! היי חברה!! אז אנחנו יושבות ומדברות ומדברות ומדברות ו... הופ.. הפתעה!! מלאך הגיע לבקר! קופצת עליו לחיבוק, גשם בחוץ, המעיל רטוב. השעה כבר אחרי כיבוי אורות במחלקה אז יצאנו לשבת מחוץ למחלקה. חוזרת למיטה של החברה, מדברות עוד. מתחילה להיות רעבה אבל כבר אין מאיפה לקנות אוכל. עוד שעה נכנסת לצום. יאללה מאוחר, חוזרת למיטה, לא נרדמת, רואה עוד שני פרקים בסדרה. סוגרת את המחשב, חייבת לנסות לישון.
יום שלישי: מתעוררת בבוקר מוקדם. אני בהיי. מארגנת את הדברים שלי, הולכת להתקלח, לובשת את החלוק עם הפתח מאחור ומחכה. אמא הגיעה, סידורי תיק אחרונים לפני הניתוח. הסניטר הגיע לקחת את המיטה. אני בהיי. מגיעים לחדר ההמתנה לפני הניתוח. האחות מקבלת אותי, שואלת את השאלות שאני מכירה טוב טוב. ואז.. אני שומעת קול מוכר. זה הקול שאני צריכה לשמוע בשביל להירגע. שני המלאכים המקומיים הגיעו ואיך לא.. בוצע "נוהל בוקר". "אמא תכירי, אלה המלאכים שהולכים לנקות את הבטן של הבת שלך". עוד קצת שאלות, כובע לראש. קוראת למלאך הראשי, נותנת לו את כרטיס ה"תודה", הוא משועשע.. כן, אני בהחלט לא המטופלת הטיפוסית. נותנת לו את המתנה עם הנחייה, יש להשתמש כבר בניתוח הקרוב. מלאך המשנה מודה כי הוא "שותף לקנוניה". יש קצת עיכוב בכניסה לחדר. אני בהיי, כבר אמרתי?! נכנסים סופסוף לחדר הניתוח. שוב עיכוב. יושבת על כיסא וממתינה, בינתיים מדברת עם האחות ועם המתמחה. "הפתעה" אני מכירה את השפה המדוברת – אני אחות חדר ניתוח שעובדת עם המלאך הראשי ומכירה גם את המלאך משנה. אז מריצים קצת צחוקים בחדר והופ, אפשר להתחיל, אני עוברת למיטה, נשכבת כמו שצריך מסדרת את החלוק שולחת יד למרדימה ו.. אההמ.. סליחה.. מלאך יקר.. הבטחת לי משהו.. נא להתייצב ולקיים את ההבטחה. המלאך מתייצב לידי ומחזיק לי את היד. אוו.. עכשיו יותר טוב. תודה. קצת הסחת דעת, מדברים על דברים שלא קשורים לניתוח שלי, שמים לי את המסכה על הפנים, אני מרגישה שהוא משפר את האחיזה בכף היד שלי ואני לוחצת חזק בחזרה. הדבר האחרון שאני זוכרת זה את היד. היד הזו נחקקה לי בראש.
מתעוררת, הכל עוד מטושטש, המלאך עומד מימני ואומר משהו על קטטר. מצמוץ קל, המלאך נעלם אבל אמא עומדת משמאלי בליווי עוד חברה שעובדת בבי״ח הזה. הן מדברות איתי, אין לי מושג מה הן אומרות. אני שולחת יד מתחת לחלוק ומרגישה חוטים – תלו לי את השחלות (בהמשך יוסבר לכל מי שישאל מה זה, שיחשוב על זה כ"וילון שחלות"). מתחילה להבין מה קורה סביבי. אמא מסבירה לי שהיה משהו לא צפוי בניתוח וקראו לרופא נוסף ועכשיו אני עם קטטר ל10 ימים ושבהנחיית המלאך הראשי, אני לא אחזור הביתה אלא אחזור אליהם עד שיוציאו לי את הקטטר. תודה לך מלאך יקר, אנחנו עוד נתחשבן על זה.. בינתיים.. "סליחה, אחות, אפשר לקבל את המשקפיים שלי? למה לא?! אבל אני לא רוצה לישון, אני רוצה היות מסוגלת לראות!" (אחות אחרת במקרה עוברת, אני מזהה את הצללית מההמתנה לפני הניתוח) "אהה סליחה.. אפשר קבל את המשקפיים שלי?" -"כן בטח, תיכף אביא". "או תודה, עכשיו אני גם רואה משהו".
מספרים לי שהניתוח שלי היה ניתוח ארוך מהמצופה. קיבלתי הרבה חומרי הרדמה והרבה נרקוטיקה.
יוצאים מההתאוששות ועולים למחלקה, היי.. חברה טובה מחכה לי מחוץ להתאוששות! "היי!" מגיעים למחלקה.. אני חושבת שנפנפתי לאחותי לקבוצת אנדו. השכנה מהוילון שליד העבירה לי קופסת שוקולדים ומכתב ממישהי אחרת מהקבוצה, מסתבר שהיא הייתה פה ויכתה לראות אותי אחרי הניתוח אבל מרוב שהניתוח היה ארוך פספסתי את הביקור שלה. שיחה ראשונה לאבא. ומעכשיו כל מה שעניין אותי זה מתי אפשר להתחיל לאכול?!?! יושבים ומקשקשים לא זוכרת בכלל על מה, רוב הסיכויים שעל הקטטר, האחות בינתיים לוקחת מדדים. המלאך מתקשר. אני מתעלמת מכל העולם ומנסה בכל הכוח להתרכז הדברים כי אני עדיין לא לגמרי בפוקוס. הוא מספר לי שפספס אותי אז אני אראה אותו רק מחר אבל בינתיים הוא מספר לי מה היה בניתוח, מי הרופא שנקרא לחדר, למה ומה הוא עשה. קצת שיחת חולין, קצת צחוק וזהו בינתיים נדבר עוד מחר. מסבירה לאמא ולחברה את מה שהוסבר לי בשיחה. החבר הצהוב הגיע לבקר לכמה דקות. החברה הטובה הולכת. חברת ילדות הגיע להיות איתי ולהחליף את אמא לכמה שעות. מותר לי להתחיל לאכול אבל רק "גיל" אוף! אבל יאיי! אח שלי הגיע לבקר! הוא הביא איתו משהו אכיל שמאושר ע"י האחות! יאללה עוברים לכורסא! תמרונים קלים סביב הקטטר ומתיישבת. חברת הילדות הולכת אח שלי נשאר עד שאמא תחזור. אמא חוזרת. אח שלי הולך.אמא נשארת. מתארגנות ללילה.
יום רביעי: הלילה עבר בסדר, אבל מוזר לישון על הגב. הגיע זמן ביקור בוקר. אין על החיוך המדבק של המלאך הזה! היעד הבא: מקלחת! אז האחות הביאה לי את השקית עם החיבור לרגל ואני כבר לא קשורה למיטה ע"י קטטר. אפשר ללכת להתקלח. יאיי!. חוזרת מהמקלחת "היי אחות לקבוצה! תראי אני כבר לא קשורה למיטה! ואני מקולחת ולובשת בגדים משלי!" חוזרת למיטה לנוח מהמקלחת. אמא הולכת, תחזור מאוחר יותר.
המלאך הראשי הגיע לראות אותי, אני מרימה את עצמי בזריזות ל"נוהל בוקר" (לא יכולה בלי) הוא בתגובה: "את בטוחה שעברת ניתוח אתמול?!" מדברים קצת על הניתוח שהיה, מה היה, איך, כמה ולמה. צוחקים קצת ואז זה הגיע.. "לפני שיעברו שבועיים אל תחשבי אפילו לדבר איתי על חזרה לעבודה!", אין ספק שהוא יודע עם מי יש לו עסק. הבטחתי להתנהג יפה. נפרדים לפי הנוהל. קרמיט מבקר ביקור קצר. קאלי מגיעה עם rebar ושקית מלאה סוכריות ג'לי ונחשים כמו פעם ושקית עם שוקולדים, יושבות ומקשקשות ואז מגיע שליח עם זר פרחים ובלון שצמד אנשים מדהימים שלח. נרדמת. צהריים.. אוכל של בי"ח. מנסה לאכול. מוותרת. נרדמת. אני וה"חבר צמוד רגל" עושים טיולים במחלקה, מנסה להזיז את עצמי כמה שיותר. אבא ואמא הגיעו לבקר והביאו לי מרק של בית. יאמי! ההורים הולכים. ההורים של החברה לקבוצה הגיעו ואני יוצאת עם ה"חבר צמוד רגל" לטיול עם סול ואבא שלה. חוזרת לישון. מוזר.. יום אחרי הניתוח מרגישה יותר עייפה מאשר אחרי הניתוח.. טוב נו.. הייתי בסוג של היי אתמול.
יום חמישי: התעוררתי מוקדם ממש. מקלחת התארגנות של בוקר. הולכת קצת עם ה"צמוד רגל" שלי. ביקור בוקר. המלאך המחייך בודק, שואל שאלות ואני עונה.. ואז הוא שואל שאלה את המתמחים, אני רומזת להם מאחורי הגב שלו ו״שמיט״ עונה, אני מסמנת לו שהוא צדק ומקבלת אגודל למעלה. ואז מה שחיכיתי לשמוע: "אם הבדיקות דם תקינות אז היום שחרור". ו.. מרגע זה.. אני על קוצים. לא מצליחה לשבת לרגע (זה עוד יתנקם בי בהמשך). אז עושה הליכות במחלקה (עם "צמוד הרגל" כמובן). יושבת עם החברה לקבוצה ועם השכנה שלה. אמא הגיעה. אני בודקת מה קורה ולא הרבה אחרי מגיעה השיחה. הוחלט. הביתה.
משחררים לי את ה״וילון שחלות״, מכתב שחרור, תודות וחיבוקים ו.. אני וה"חבר צמוד רגל" באוטו.

אוקיי, נוסעים הביתה. זה הולך להיות אתגר. הבורות בכביש... אויי הבורות בכביש!!! הגענו. אמא הכינה לי את החדר הישן שלי. מתארגנת למקלחת. נכנסת להתקלח והופה.. חוסר המנוחה שלי מכל היום גובה את מחיר ואני מתחילה לרעוד ללא שליטה. בעזרתה של אמא מתנגבת, מתלבשת ומסדרת את "צמוד הרגל". עוברת לסלון לארוחת ערב וקינוח. זהו לישון. טוב לא בדיוק השינה הכי טובה, מפחדת לזוז במיטה יותר מדי, כל הזמן בודקת שהכל מחובר ושהשקית לא מלאה מדי.במהלך השבוע למדתי להתמודד עם ה״חבר צמוד הרגל״ שלי, איך לסדר אותו לקראת השינה, להתעורר במהלך הלילה ולבדוק אותו, איך לסדר בחזרה בבוקר ובכללי איך להתמודד איתו במהלך היום. כל הזמן רק חיכיתי שהשבוע הזה ייגמר ואני אפרד ממנו.
כל השבוע בהודעות ושיחות עם החברה לקבוצה שעכשיו אני מכירה אותה ממש ולא רק וירטואלית, עוד כמה חברות הגיעו לבקר, רוב הזמן במיטה, או בסלון, מדי פעם יוצאת לגינה לשבת בשמש. באמצע השבוע "טיול" קטן ללב המפרץ אז אמא אמרה שאם כבר אז נתפנק בגלידה, אליקו הגיע לאוורר אותי קצת ויצאתי עם ״צמוד הרגל״ לאכול BBB ואז הגיע יום רביעי והרגשתי שאם אני לא יוצאת קצת מהבית אז אני אשתגע. אני נוסעת לשמוע הרצאות בפקולטה לרפואה! אוטו אין אז אוטובוסים! אז אחרי 2 אוטובוסים הגעתי לפקולטה אבל כנראה שהמאמץ עשה את שלו וכשהלכתי לרוקן את השקית ראיתי שתן אדום. מה ש״יפה״ היה שנלחצתי מהמחשבה שהמלאך הראשי הולך לכעוס ולא מזה שיכול להיות שקרה לי משהו. וכאילו לא הייתי במספיק לחץ.. הוא פתאום הופיע באמצע ההרצאה. הפרצוף המופתע בשילוב מבט עם הטיית ראש קלה ישר גרמו לתחושת ה״נתפסתי על חם״. בסוף בהפסקה דיברנו קצת והוא הרגיע שהכל בסדר ושהוא דווקא שמח שאני מניידת את עצמי.
והנה הגיע יום חמישי, יום הפרידה מ"צמוד הרגל". יאיי!!!! עכשיו באמת אפשר להגיד שאני אחרי. עכשיו יש עוד שבוע שאני צריכה להעביר בבית ובאמת לנוח.

והיום כבר שבוע אחרי שהוציאו את הקטטר ושבוע של ״בבית״ עם גיחות קטנות לפה ולשם. אני יכולה להגיד שהיה לי הרבה זמן לראות טלויזיה אבל בעיקר הרבה זמן לחשוב.
אז במהלך השבועיים האחרונים יש המון אנשים שאני בהחלט הופתעתי מהם לטובה. שבאו לבקר בבי״ח שבאו לבקר בבית, שהתקשרו שכתבו ושבעיקרון, חשבו עלי.
אבל איך לא.. יש גם את אלה שאכזבו. שניים בעיקר. שלא ראיתי אותם, שלא באו גם כשביקשתי. אז נכון, לכולם יש עבודה, חיים ועיסוקים, אבל היי.. במהלך השבועיים האלה לא מצאתם לנכון לפנות לכם זמן כדי לשבת איתי חצי שעה?! ואפילו לא מיוזמתכם, התקשרתי וביקשתי זה כבר אומר משהו לא?!  וזה לא שזה היה משהו לא מתוכנן.. ידעתם על הניתוח שלי חודשים מראש, אני יודעת כי דיברנו על זה לא מעט. אין לי דרך אחרת טובה יותר לתאר את מה שאני מרגישה לגבי זה.. אני פשוט מאוכזבת.

אז היום כשאראה את המלאך הראשי, אני מקווה שיאשר לי לחזור לעבוד ביום ראשון. רוצה כבר לחזור לשגרה. וכמו תמיד.. ללמוד מהשבועיים האחרונים ולהתנהג בהתאם ולהתייחס בהתאם.