אחרי שיחה עם חברה שהכרתי באשפוז לפני חודש הבנתי שאם אני לא הולכת לטיפול או לתמיכה כזו או אחרת אז אני לפחות צריכה לחזור לכתוב יותר כדי "לדבר" ולשפוך החוצה את כל מה שאני לא מצליחה להבין עם/על עצמי. אז הנה אני מנסה.
התחלתי להגיד בקול את התוכניות שלי לעתיד וזה מפחיד כי זה הופך אותם מרעיון כללי לעתיד למשהו ממשי. וזה לא משהו קטן! וזה לא בעתיד הרחוק.. זה קרוב. והזמן עובר מהר! מאוד מהר!
דבר נוסף שמתחיל לחלחל זה הצורך לעשות סדר. סדר בשולחן העבודה, סדר בבית, סדר בראש, סדר בחיים! להתחיל לחיות בצורה שתהיה קצת יותר "בריאה" לגוף ולנפש. לנסות להיגמל מהרגלים מגונים. יש בחיים שלי, בוודאות, כמה דברים שאני צריכה לוותר עליהם ושאני אפילו יכולה לוותר עליהם מבלי שזה יגרום למחסור כלשהו בחיים שלי או בשגרה שבהם. דברים שאני צריכה לוותר עליהם למרות שאני כבר תקופה מאוד ארוכה נאחזת בהם למרות שהם לא מועילים לי בשום צורה, שמשום מה קשה לי להרפות מהם.
הערב קיימתי את השיחה (שדחיתי עד עכשיו) עם פסיכולוג שאני מכירה, שבמהלכה, כמובן, בכיתי. בכיתי פתאום ממשהו שבכלל לא חשבתי שהשפיע עלי עד כדי כך, אבל העובדה שאמרתי אותו בקול לאדם הספציפי הזה גרמה לסכרים להיפתח ולכל הגוף לרעוד. אבל אני חושבת שזה היה נחוץ. נכון שכבר אמרתי את המילים האלה עוד קודם אבל הפעם הן קיבלו משמעות שונה מעצם היותן נאמרות למישהו שלא ישפוט אותי. ההכרה בפגם הזה שהיה בי, בגודל שלו, היא עוד צעד שלי עם עצמי בהתקדמות לקראת החיים שאני רוצה ליצור לעצמי.
אז מה השלב הבא?
הצעדים הגדולים ברורים לי, אבל לגבי הצעדים הקטנים שביניהם.. לגביהם ולגבי התזמון שלהם אני עדיין מתלבטת.
