הבלאגן בראש שלי..

כמה לא מפתיע שברגע שהדברים התחילו להסתדר... כאפה! נא לחשב מסלול מחדש!ֿ

אז ביום חמישי, אחרי משמרת מעצבנת ביותר, אחרי שכל מה שרציתי לעשות זה לברוח והשיחה שרציתי לשבת לעשות עם מישהו (נקרא לו ״האביר״) לא יצאה לפועל נתקלתי מחוץ לעבודה במישהו שכבר שנים לא ראיתי. תוך כדי שיחה קיבלתי הודעה מהאביר שהוא עוד מעט מתקשר. אוקיי.. עד פה בסדר. ואז הגיעה השיחה. 
לאחר שיחה שלו אתמול עם מישהו, הוא חשב שוב על התוכניות שלי לעתיד הקרוב/רחוק.. ו.. ״לדעתי את צריכה להקדים את כל הלו״ז..״

בום!!

להקדים את הלו״ז שתכננתי לי, את השינוי/תוספת וכל מה שהולך להכתיב לי את המשך החיים, זה לא פשוט. הקדמה של כל הלו״ז ב 4 חודשים היא ענקית. זה עוד 4 חודשים שהיו נחוצים לי מאוד כדי להתאפס ולהיסגר סופית על זה מבחינה נפשית. 

בנוסף לשינוי המשמעותי והענק יש גם את נושא הטיסה שמתוכננת לי למזרח בעוד 4 חודשים שהיא אמנם ״קטנה״ לעומת השינוי הצפוי אבל היא בהחלט חיונית לנפש. היא נטו בשבילי לחופש ולנשימה אחרי השנה שעברה עלי. ואני חולמת עליה ומחכה לה כבר בערך חצי שנה.
הפרידה, ההתחלה החדשה, הגילוי של המחלה, הכאבים, הטיפולים, הכאבים הנוספים (הפיזיים והנפשיים) שבאו בעקבות הטיפולים, הלימודים, העומס, והניתוח.
עכשיו כשאני כותבת את זה, זה אולי שורה אחת אבל.. עברה עלי שנה לא פשוטה בכלל ובשום שלב לא עצרתי לנוח, לא עצרתי להפנים את כל מה שעובר עלי. שלא נדבר על רכבת ההרים שבגילויים על מי מהאנשים שבחיים שלי אני יכולה לסמוך ועל מי.. נקרא לזה.. פחות.
כן.. שנה לא פשוטה.

ו.. נחזור לשיחה.. להלן תקציר.. highlights..

- אבל.. אבל.. זה אומר שאני אאלץ לבטל את הנסיעה.. ואתה יודע כמה אני מחכה לאירוע הזה..
- לא בהכרח. אבל גם אם כן.. אני חושב שזה שווה. השאלה היא אם את חושבת שאת מוכנה לשינוי שזה הולך לעשות בחיים שלך..

(זה השלב שהשתתקתי, לא כי לא היה לי מה להגיד, פשוט לא רציתי שהוא ישמע אותי חנוקה מדמעות.)

- הלו?! את עוד פה?
- כן.. כן.. אני פה (בקול מצייץ)

(לוקחת שתי נשימות עמוקות)

-  אני לא חושבת שזה משהו שמישהו באמת יכול להתכונן אליו, אבל עם כל מה שהחיים זורקים עלי אני מתמודדת! אני חושבת שהשנה האחרונה הוכיחה שאני יכולה לעמוד בהכל! ועם כל מה שעברתי בשנה האחרונה הבנתי שהתברכתי באנשים שתמיד יהיו שם בשבילי. אם זה במעשים, בעצות טובות או אם זה רק לאוזן קשבת לשחרור לחצים. אבל.. לא יודעת..
- תחשבי על זה.

אז התיישבתי מחוץ לעבודה על ספסל המומה, כועסת, עצובה, מפחדת.. ועוד מלא דברים.
אז התחלתי לכתוב. לא לחצתי ״שמור״ והכל נמחק.
הבחור שדיברתי איתו קודם חזר (הוא ברח כשהוא ראה שאני מתחילה לדמוע במהלך השיחה). סיפרתי לו בקצרה את תמצית השיחה. ותוך כדי שיחה התחלתי להפנים את הדברים. 

אני חושבת שהדמעות היו יותר בגלל ההלם. עד שכבר התחלתי לעשות לי סדר בראש ולהעלות את החיים למסלול שאני רוצה.. שעשיתי את ההחלטות שלי, כמה קשות שיהיו והתחלתי להתמיד בהן, עד שהדברים התחילו, פחות או יותר, לזוז לכיוון המתאים לתוכניות שהמוח שלי כבר התחיל לקבל..     פתאום אני צריכה לשנות את הכל.

אז נכון שהאביר השתמש במילים ״אני חושב״, ״לדעתי״ ו״תחשבי על זה״, אבל היי.. הדעה שלו בנושאים האלה מאוד משמעותית בשבילי. מבחינתי זה כאילו הוא אמר לי ״זה מה שאת הולכת לעשות״.

אם אני לוקחת רגע צעד אחורה ומנסה לראות את התמונה הגדולה, אז כן.. רצוי שאני באמת אעשה את הדברים לפי הסדר שהוא המליץ עליו. אף אחד לא מבטיח לי שהתהליך שאני אתחיל (מוקדם מהמתוכנן) יהיה מהיר ויעבור חלק. ממילא זה תהליך שמראש, אף אחד לא מבטיח שהתוצאות הרצויות יהיו מיידיות, גם למישהי ללא הבעיות המלוות אותי. ועכשיו אחרי שהיה לי סופ״ש שלם לחשוב על זה/לישון על זה/לעכל את זה.. באמת עדיף להתחיל עכשיו כשהסיכויים עדיין לטובתי. מה גם שלאחר בדיקה זריזה הקדמת הלו״ז לא בהכרח מבטלת לי את הנסיעה, הנסיעה שתעניק לי הרבה אויר שאני כל כך זקוקה לו כרגע ואני אזדקק לו אפילו יותר בהמשך.

מחר שבוע חדש, אחרי שעשיתי ״חישוב מסלול מחדש״ הגיע הזמן להתחיל לצעוד במסלול הזה. מחר בבוקר מתחילה לעשות טלפונים להסדרת המנהלות והפעולות הבאות לתחילת הדרך.

אז אני אולי קצת כועסת על האביר על הצורה בה נעשתה השיחה הכל כך משמעותית הזו, אבל גם מבינה למה הוא לא חיכה איתה. אחרי הכל, אני מבינה שזה הכל מתוך כוונה טובה ושאכפת לו ממני ומהרצונות והתוכניות שלי.
חוץ מזה.. אני לא באמת יכולה לכעוס עליו לאורך זמן.  

עדיין לא מעכלת שאני באמת הולכת לעשות את זה!

שיהיה שבוע טוב, נפלא, מלא בשורות טובות ואבקת פיות קסומה!