פגשתי את הבלוג שלו בתקופה העצובה שבה למרבה המבוכה חיפשתי במזבלה הזאת קשר אנושי. עם ערך עצמי מרוסק אחרי רצף משברים אישיים, ועם צמא נואש ליחס אוהב, לכתף רחבה להניח עליה ראש, למסירות הדדית עמוקה. הבלוג שלו דיבר בשפת הפנטזיות שלי. כותב אינטלגנטי, עושה רושם 'גברי', יהיר וזחוח במידה הנכונה, ציניקן. קראתי אותו מהסוף להתחלה ובחזרה לפני שיצרתי קשר. רציתי לבוא מוכנה, להוכיח שאני ראויה. הלב שלי דפק והכוס הזיע והאדרנלין נתן לי סיבה להמשיך.
קשקשנו קצת בטלפון. בלעתי את הרוק עם הפמיניזם שלי, דחקתי את הזעם הצדקני שלי על ההסגברה המתמשכת שלו, ודיברתי כמו הסאבית המתלמדת שרציתי להיות. העיקר להתקבל, להרגיש רצויה, לנטוע את עצמי איפשהו, אחרי שנתלשתי מאדמת המולדת.
הוא כתב על השפלה, על עיסוק מיותר בחיצונית ברגעים שהנפש עירומה וגועשת והקשר נכרך כמו צינור אינפוזיה שאי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו... ואני קראתי ונמסתי מצורך להתמסר עם כל צלקותי ופגמיי, לבטל את האגו ולקבל ביטחון בתמורה. Power exchange הוא קרא לזה.
אבל אחרי כמה שיחות וקצת פלירטוטים, הוא לא רצה להמשיך. הוא הרגיש את השבירות שלי ורצה סאבית קשוחה ומהנה יותר לשבירה שלו, מישהי שתיתן לו קונטרה. ההשפלה האמיתית שלי כשהתחננתי להיפגש לא ענתה על הצורך שלו בשליטה. ואולי דווקא ענתה וחיזקה את עמדתו השלילית.
מאז נעשיתי ציניקנית וקשוחה. אני לא מתמסרת ולא מצפה לביטחון שיבוא מבחוץ. אני לא מחפשת אהבה ולא מסתקרנת מכאב. הבנתי את מה שרציתי לפצח. השלמתי את המסע הקטן שלי בארץ האפלולית והמצחינה של הBDSM. היום אולי הייתי דומה יותר למודל שהוא אהב לתאר בכתביו. כמה טוב לקרוא שוב ולחשוב 'תודה, אבל לא, תודה.'