נורא מעייפים אותי כל האנשים האלה, שמתעקשים לחטט לי בקרביים, ללא הזמנה.
זה לא שאני נגד חיטוט מעמיק, נהפוך הוא, מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני צוללת פנימה.
אבל, קשה לי עם אלו שמתעקשים לשאול, ולהביע דיעה, בנושאים הכי אישיים שלי, שאין להם מושג ולו הקלוש ביותר בהם. אלו שמתעקשים לייעץ לי בכוח, ולא להבין למה אני פועלת כמו שאני פועלת.
שיחת היום במישפחה שלי וגם בקרב החברים היא כמובן הגירושין שלי מבעלי.
אף אחד לא מצליח להבין, ולי ממש אין חשק להסביר. כשאני נתפסת לרגע לא מוכנה, ובכל זאת מחליטה לנסות להסביר למישהו למה אני הולכת בדרך הזאת, אני ממש מהר חוטפת סטירה שמזכירה לי שזו טעות להסביר.
אנשים מסבירים לי שבכל זוגיות תהיינה הבעיות שלה.
מה אתם אומרים? ואני לא ידעתי.
חשבתי שאם אעזוב הכל יהיה מושלם.
מה שהם מתעקשים לא להבין הוא, שלא עזבתי בגלל שהיו בעיות. עם בעיות אני יכולה להתמודד.
עזבתי בגלל שהיה חסר שם משהו בסיסי, כל כך בסיסי, שאי אפשר בלעדיו, ולא ניתן להמציא אותו יש מאין.
נורא מצחיק אותי לשמוע אנשים "מבוגרים" בעלי ניסיון חיים "עשיר" מטיפים לי. נורא מצחיק, וגם עצוב לי בשבילם.
וכבר הפסיק להיות לי איכפת, מה אומרים לי, איך וכמה מבקרים אותי, זה אולי הלקח הטוב שלמדתי מהסיפור הזה. אני צריכה לעשות מה שטוב לי, ואף אחד לא יודע מה טוב לי, מלבדי.
אני חושבת שזו פעם ראשונה בחיים שאני אומרת שלא איכפת לי מה אנשים אחרים חושבים, ומתכוונת לזה באמת, מהלב.
ורק משפט אחרון (בינתיים 😄 ) לכל האנשים הנפלאים כאן, שעוזרים לי המון. לא אליכם התכוונתי. אוהבת אותכם.
לפני 18 שנים. 27 ביוני 2005 בשעה 19:29
