דוב(ר) ההרמון

הכמיהה לתחושה הצורבת והמתוקה של הכניעה.
לכרוע לפנייך, רגליים צמודות וידיים מתוחות.
להביט מעלה בחשש, הערצה ותקווה.
ולהרגיש , חזק, עמוק.
unfiltered .
כמו שזה מרגיש רק כשאני איתך.

לכרוע כשאת ממלאת את החדר בנוכוחך.
הכריזמה נוזלת ממך, גם החושניות המעודנת שלך.
נושא את מבטי אלייך, מביט בחיוכך.
רועד.
מהתרגשות, תשוקה ופחד.
‎
 
אני מצמיד את רגליי, מקשיח את ידי,

בניסיון נואש להיות הכי "בול"שאני יכול, ומביט בך
חסר אונים ומושפל. 
לא ברור אם זה בגלל שאני רוצה כל כך להכנע לך,
לנשק את רגלייך, לחבק את קרסוליך ולספר בשבחי שוקייך,
או בגלל שאני נמנע מכל זה,
למרות שאת כה קרובה ודבר לא מונע זאת ממני.
מלבד רצונך. 

אני משתוקק ליפול לרגלייך.
לנשק ולחבק.
אבל את שולטת, בחדר ובי.
ורק ברצונך אפול ואנשק.   
אני מתאפק למרות שקשה לי.
ממתין למוצא פיך.
ואת יודעת את זה, שדה חמודה שכמותך,
יודעת ומחייכת.

החיוך שלך,גבירתי, כמוך, הוא הכל.
חכם ויפה, חמוד ושובב,  
טוב, מעניק ולפעמים גם קצת אכזרי. 
כשאת מחייכת, אני חי.
חי כדי לרצות אותך. 
רק תחייכי,
את החיוך המנצח שלך