לפעמים אני גאה בנו. איך הצלחנו להפוך את המאוהבות המטורפת שלנו מאז לחברות כזו יפה ואוהבת. היינו סוערים, הסקס שלנו הרעיד את הבניין וגרם לי להתקל בבני אדם חפים מפשע, שסתם הסתובבו לתומם ברחוב רגע אחרי שגמרתי לגמור. לא פעם העפתי לו סטירה מתוך כעס, לא פעם הוא שבר כוס בבית קפה כי הרתחתי אותו. ואז היינו רצים למייק אפ סקס, סוער לא פחות. שעות של שיחות נפש, ימים של לב מקפץ, חיבוקים שהקפיצו לנו את הבטן. פיזית. ושנים של אהבה. ענקית. צרופה. ואז זה נגמר. לא כי נגמרה האהבה אלא כי לא יכולנו יותר מסיבות טכניות. והחלטנו לא לדבר וביכיתי אותו עם כל אחד שבא אחריו וחשבתי שזה לא יחלוף לעולם ויום אחד או ימים רבים - זה חלף.
בית קפה. החיבוק הזה עם הבטן שעכשיו עושה לי חם בנשמה. השיחות האלה, הגלויות, של שני אנשים שיודעים אחד את השני מתחת לכל קליפה חיצונית. המבט בעיניים שמבין מבלי לדבר, השיתוף באהבות החדשות שלנו, הגדולות. מי היה מאמין שנוכל כך פעם להיות רק חברים?
ולפעמים חולפים שבועות ואנחנו לא מתראים ורק מחליפים הודעות כתובות ולפעמים אני נעלמת והוא תמיד מבין ויודע בדיוק למה ומקבל רק מה שיש לי לתת וכותב לי "זוכרת שאני אוהב לך את הנשמה?"
ואז הלב שלי נפתח ומרגיש שזכה.
לפני 17 שנים. 16 במאי 2006 בשעה 18:27
