הלכתי לסרט. יותר נכון, הסרט בא אליי. שכבתי והוא הגיע בעצמו. כמו בימי הקולנוע הראשונים היתה מסרטה. המסרטה גולגלה מעצמה במרתפי ראשי. היתה שם ילדה על שלוש שמיכות צמר מדיפות ריח של חומרים קוטלי עש. השמיכות נפרשו על שטיח כתום, שנשאב כמה שעות קודם לכן והריח עדיין מאבק. היא הציצה מתחת למיטה הצמודה לה וחיפשה כדורים אובדים או לפחות פיסת לגו אדומה. שמיכה נוספת כיסתה אותה, אבל לא כמו שאהבה. אביה היה מכסה אותה חזק מכל הצדדים ומחייך "זהו, עכשיו את מומיה". היא היתה שולפת את ידה מהשמיכות ומלטפת את קוצי זקנו הצעירים ומסניפה. אין כמו ריח של אבא. הפעם אבא לא היה בסביבה והיא המשיכה להציץ. אחר כך עיניה נעצמו בחוזקה והיא לא היתה שם יותר. נפשה עלתה למדף העליון וצפתה בה בסקרנות. היא ראתה ילדה מנסה לישון, רגע אחרי שצפתה בבור שחור שמתחת למיטה. השחור התחלף בכתום. אני שונאת כתום. עד היום.
לפני 17 שנים. 23 במאי 2006 בשעה 20:21
