חזרתי מהטיול המקצועי שלי וחשבתי לעצמי כמה זכיתי לעבוד במקום עבודה כה נפלא, עם אנשים שאני כל כך אוהבת (חוץ מבודדים יוצאי דופן), עם בוסים מפרגנים שיודעים להעניק, משכורת ראויה ופירגון ואמון שכזה.
מישהו זרק שם בטיול משפט "עבודה טובה זאת עבודה שהיית עושה גם אם היה לך המון כסף". איך שהוא המשפט הזה נתקע לי בראש ולא הניח לי. חשבתי על מה באמת הייתי עושה אם היה לי הון ואם הייתי ממשיכה באותה עבודה והגעתי למסקנה שלא. הבנתי שאני בגבול הנוחות שלי, העבודה כבר מתקתקת, הקשרים המקצועיים כבר קיימים, אני כבר לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד ולמעט מריבות בודדות עם כמה אנשים בלתי נסבלים הכי נוח לי שאפשר. אני בגבול הנוחות שלי - הגבול שכל כך קשה לחצות כי הוא כל כך מכרבל ונוח ונעים ו... מייבש.
הבוקר באתי לעבודה כמו בכל יום, פתחתי את האאוטלוק, הסתכלתי בשורת המשימות האינסופית, ניהלתי שיחות עבודה, בהיתי שוב במשימות וחשבתי לעצמי מה מכל הרשימה הזאת אני באמת אוהבת לעשות ומתי הגעתי לאחרונה עם התלהבות לעבודה ולא זכרתי.
אני אוהבת לעבוד. אני פרפקציוניסטית, אני נלהבת ותפקידי להלהיב ופתאם הבנתי שההתלהבות נקברה בגבול הנוחות. העבודה כבר לא מרעידה לי את הפופיק, אני מזמן לא מאושרת להגיע בבוקר למטלות היום. נתתי למחשבה הזאת להשאר איתי כמה דקות, הרגשתי את הפחד לעזוב את גבול הנוחות הזה ולבסוף אספתי את עצמי והודעתי על התפטרותי. אני אמשיך לטפל בהם מקצועית בצורה חלקית, כלקוחות שלי, אבל אני שוב יוצאת לעצמאות וזה מרגש וזה מפחיד וזה מדליק אותי ושוב אני מרגישה חיה. וחוץ מלעסוק במקצוע שלי, אני סוף סוף הולכת להגשים חלום ולעסוק בתחום נוסף,שונה לגמרי. החלטתי להפסיק לעסוק במדיטציות דמיון מודרך והילינג כתחביב ולהתחיל להתמקצע. זה ממלא לי את הלב בהתרגשות ואהבה.
לפני 18 שנים. 22 במאי 2006 בשעה 16:57
